שלוש רוחות רפאים

בשנת 2004 נחתתי בניו-יורק. בדיוק נפרדתי מחברתי באותה תקופה ועמדתי לנסוע לדרום אמריקה לשנה. הייתה לי חברה אמריקאית שפגשתי במחנה קיץ יהודי כמה שנים לפני ואז למדה בבארנארד תואר בהתפתחות בינלאומית. ישנתי בחדר שלה במעונות הסטודנטים ברחוב 115 בחלל צפוף שבו לנו חמש בנות אחרות. חייתי בעולם אבל לא ראיתי איש מלבד עצמי. שני חברים ישראלים, פרקש ודוד, עשו כסף בעסק ישראלי מפוקפס במרתף בלוור איסט סייד. פגשתי אותם לארוחת ערב שאחריה סיפרו לי שהאכילו אותי בספייס קוקיז. כמה שעות אחרי הייתי מפורק לחלוטין. ישבתי על מדרגות מחוץ לבניין שבו הם עבדו וחיכיתי שפרקש יסיים את משמרתו. אנשים עברו ברחוב והתעלמו ממני. אמריקאים, ובטח שניו-יורקים לא אוהבים בני אדם נייחים. נדמה היה לי שראיתי אישה שריחפה בצידו השני של הרחוב. חשבתי שהיא חברתי. עקבתי אחריה מרחפת מתחילת הרחוב ועד סופו, שקטה. פרקש בדיוק הגיע,
אתה רואה אותה, שאלתי אותו. הוא חייך ולא ענה, הזכיר לי את השוטר ב״הרף״ של קפקא. קמתי והלכתי לקצה הרחוב. הצמדתי את גופי לפינה והצצתי מעבר לה. שלושת הרוחות עמדו מול כניסה של בית מגורים מפואר. דורמן לבוש בבגדי תורכיז עמד והביט הלאה בשעמום, לא מבחין בשלושת הננשים שריחפו בדיוק מעל שטיח הכניסה.
חציתי את הפינה והתקרבתי אליהן. הן ללא הביטו בי או אמרו לי דבר. אתה רואה אותן? שאלתי את הדורמן, אבל נראיתי עני אז הוא התעלם בשתיקה והכוון אותי בידיים להתרחק מהכניסה.
כמה חודשים אחרי פגשתי שאמן באריקיפה וסיפרתי לו את הסיפור. זה מאוד נפוץ, הוא אמר ברצינות, הרבה פעמים אנשים במצבך מצליחים לראות את עצמם.
את עצמם? שאלתי בתמיהה,
אני לא יודע מי אתה, הוא ענה, אבל נראה שאתה חושב שאתה שלוש נשים, אשמח להכיר את שלושת הנשים האלה באחד הימים, הוא היה בדחן.
גם אני, עניתי וחייכתי אליו.
לא ראיתי אותן ואפילו לא חשבתי עליהן מאז. עד שהיום, בפינת רחוב בדלהי, התישבתי לנוח על המדרכה מעולף מהחום והבטתי על לאל קילא מתנשא בראש הגבעה של צ'אנדי צ'וק כשלפתע הן נגלו לעיני. הן ריחפו באמצע הצומת ההומה, אדישות לצפצופי המכוניות, חצו את הכביש ונעלמו. לאחר מיכן השמיים ההתקדרו, החל לרדת גשם שוטף ואני הרגשתי כאילו שוב חלק בתוכי שאבד צף שוב מעל האדמה.

רעלה של שינניות

המקום: שיננית

שינניות הן כמו נשים מוסלמיות עטופות רעלה, יופין נמדד במרחב שבין הגבות לקצה האף. במשך זמן ארוך באינטראקציה הקרובה מדי איתן, אפשר לראות רק את עיניהן. אולי המודעות לעניין היא זו שהביאה את השיננית שלי למרוח שכבה עבה של פס כחול מתחת לעיניים. כמו צמיד שקשור לקרסול ברגל שכל שאר חלקיה מכוסים, אני מדמיין את השיננית שלי כזו שמפתה בכוח עיניה. לעיתים אני אפילו מעז, ובשכיבת היסורים אני מגביה אליה מבט. אז אני נתקל בזוג עיניה, פנינות שחתומות בפס כחול, ורואה את השתקפות השיניים במסיכה שהיא לובשת, את המבט שלה אלי, מבט שינני סדיסטי שמרגיש לי תמיד כמו תת-סוג מוזר ובלתי מדובר של נקמה.

כשהגעתי אליה אמרתי לה שלא היית אצל שיננית כבר שנה.
למה, שאלה בקול חמור.
אני מפחד מרופאי שיניים.
היא חייכה בשביעות רצון חיוך אמהי (שינניות אוהבות ששמים אותן ואת רופאי השיניים באותה נשימה), חוית טראומה כילד?
חווה כל פעם מחדש.
אתה מגזים לגמרי.
נראה בסוף.
היא מחייכת. האינטראקציה של אחרי הטיפול כבר נכתבה. ברור שגם היא תעביר אותי מסכת יסורים, ברור שבסוף לא תהיה לי ברירה אלא להודות בפניה ששינתה את חוויתי הדנטלית לנצח.
היא ניגשת לעבודה. ממלאת לי כוס מים, דטרמיניזם של יחסים שהכוס הזאת תמיד נמצאת בסופה. מתחילה לחפור.
כואב לך כי לא היית הרבה זמן, אומרת, טענה מופרכת שאף פעם לא הצלחתי להפריך בעצמי.
אני טובע בעיניה, היא מגניבה אלי מבט, אני רוצה שתבוא אלי עוד ארבעה חודשים, לא חצי שנה. אחרי זה הטיפולים האלה לא יכאבו לך אפילו קצת. אני מהנהן. שפריצי מים קטנים שרואים רק אצל שיננית עפים לכל עבר ונמרחים על קסדת הפלסטיק שמונחת לפני עיניה. פסי האיפור בוהקים מאחוריה בחוצפה.
אחרי שעה של עבודה היא משחררת, מותירה אותי פולט פצוע עם הכוס.

לא היה כל כך נורא נכון? היא אומרת.
לא, ממש לא נורא, אני משקר.
תקבע עכשיו תור לארבעה חודשים ואני מבטיחה שהבא אפילו יהיה נחמד. היא מחייכת, קו האיפור העבה נמתח, כמעט ונבקע מרוב שמחה.
אני מהנהן.

אחר כך, כשאשב מול המזכירה לקבוע את הפגישה הבאה שלנו, אלמד שבעוד שלושה חודשים היא יוצאת לחופשת לידה.

אנחנו האג"ח

על אף גל הפוסטמודרניזם שלי בפייסבוק שקרא דווקא כנגד נאומה של רות קלדרון (ואולי בגלל), התרגשתי ממנו מאוד. הייתה בו כנות של פוליטיקאית מתחילה, גל של נחישות לפני שהוא מתנפץ על פיורד של חיטוטים באף. מאז ימי "תנהו לכלב" הנשכחים של נעורי לא נגעתי בגמרא, התרחקתי ממנה כמו מאש. רות קלדרון עשתה לי חשק. יומיים לאחר מיכן הופנתי למאמר בכיכר השבת של ניסים בן-חיים שכותרתו "זה האיום הקיומי האמיתי: רות קלדרון לומדת גמרא". בהמשך יצא לי לראיין את ניסים  ולהבין שמדובר בשליח ציבור למען הציבור, אדם שכתב מה שהציבור רצה לשמוע ולא מה שחשב. המחשבה הזאת מרתיחה בתבוסתנותה. במקום להוביל את דעת הציבור בחר ניסים להגרר אחריה באמתלה של פירושה. הציבור החרדי חושב ככה, הוא חוזר ואומר בראיון, האם באמת זה מה שחושב הציבור החרדי?

פניתי לחברה, אישה חרדית. בחיאת, כתבתי, מה דעתך על הכתבה החשוכה הזאת שנכתבה בתגובה לנאום?

כמה דקות אחרי קיבלתי תשובה:

הי עמית,

ראיתי גם ראיתי את הנאום הנפלא, אני חושבת שהוא היה מרגש ומדהים.

אני חושבת שהכתבה בכיכר השבת מדגישה את הפחד העמוק של החברה החרדית שקמים נגדה עם הכלים שלה עצמה וקשה לה מאד להתמודד עם העניין (מה מוביל אותך לכיכר השבת רבנן??)

אני חושבת שמה שקלדרון אמרה זה מדהים ומיוחד והלוואי וירבו כמותה.

נקודה אחת הייתי רוצה לחדד, בעיני הבעיה היחידה בכל הסיפור היא שרואים בתורה ותלמוד השראה תרבותית בלבד ואנחנו (החרדים) גם רואים בה נקודת סמכות מחייבת!! זאת בעצם נקודת ההבדל.

אני חושבת שרוחות טובות נושבות גם במרחב בחילוני וגם במרחב בחרדי, רוחות של שינוי, של הבנה שגם אנחנו אבדנו את הצפון עם הקיצוניות, וגם החברה חילונית קצת התנתקה מהזהות היהודית שלה. אני מקוה מאד שחברי הכנסת המלומדים והמיוחדים שנוספו הפעם יהפכו את אתר הכנסת לפופלרי יותר , מי יודע אולי יותר מ"האח הגדול". זה באמת יהיה ניצחון הרוח.

אבל אתה יכול להסביר לי את גל ההכפשות המכוער הזה? למה לפחות לא תתיחסו אלינו כמו אל המיעוט הערבי במדינה. בנט מוכן ללכת עם לפיד העיקר להביא את החרדים לצבא! אין הזוי גדול מזה. ומה בדיוק תעשו עם כל החרדים שאפילו לשחק בכדור-רגל לא יודעים? וכל הזמן יצטרכו מנחה ומעריב? ממתי צריך כ"כ הרבה כח אדם במאה עשרים ואחד, אבל זה נשמע מה זה טוב אז למה לא? בחיי נשארנו בגלות.

ואני לא מתאפקת, כל התנועה הציונית, והחילוניות זה קרנות הון סיכון, אבל אנחנו האג"ח. ובלעדינו גם ד"ר קלדרון לא היתה יודעת ללמוד את הגמרא לא חבל?

תחושת האג"ח היא זו שתאחד לבסוף את העם.

גם בהרצליה יש אנשים טובים

המקום: קו 9 הרצליה. 

עולה לאוטובוס, מעביר את הכרטיס הירוק המגעיל. אור כתום נדלק במכשיר. אני מקלל, מתגעגע לכרטיסיות. פעם לכל נהג הייתה חתימה משלו, הניקוב של הכוכב היה עולה לפעמים על זה של הגמל בטעות ומעלים אותו והיית מקבל עוד ניקוב בחינם. עכשיו, לא חינם ולא בטיח. לפני יומיים מילאתי את הכרטיס המזורגג ועכשיו הוא פתאום התרוקן לו. לך תנסה למצוא כפילויות ניקובים בכרטיס סים.

הנהג, בחור מלא, קירח, חסר צוואר ועצבני ממלמל, אין לך כסף בכרטיס.

אבל מילאתי לפני כמה ימים.

אין כסף.

זה לא יכול להיות. מילאתי לפני כמה ימים אני בטוח.

הוא נושף בבוז. טיפוסים כמוני הם הפרופיל המושלם לתרגילי עוקץ נסיעה מתוכחמים. אני לא יכול להאמין לך.

אתה יכול, כן.

אני לא יכול.

אני מוציא את הארנק, מגלה שהוא ריק. אין לי כסף בארנק. מקווה שהוא יתן לי לנסוע. אני מאחר.

לך תוציא, יש כספומט ברכבת.

מתי אתה יוצא?

עוד דקה.

אז לא תחכה לי?

לא.

אני אוסף את התיק, מתכוון לרדת.

חכה! חייל שיושב באוטובוס קורא מאחורי, יש לי כמה שקלים לתת לך. הוא מושיט לי 4 שקלים. מבחינתו של הנהג מה שהיה צריך להוכיח הוכח, עוד תרמית סחיטה הושלמה מול עיניו. הוא נושף לעצמו בחיוך של מומחה, איך הפריירים האלה נופלים אצלו תמיד בפח.

ממש תודה, אני עונה לחייל במבוכה ואוסף ממנו את המטבעות.

שטויות, הוא עונה.

באמת תודה, לא היית צריך.

הגזמת, עונה, מישהו בדיוק מצלצל אליו, גם בהרצליה יש אנשים טובים, הוא מספיק לשחרר לפני שמסתובב.

האוטובוס מתחיל לנסוע. אני מתקדם. על החלון בצד ימין הודבקה קופסה שעוצבה על ידי בוגר טרי של מחלקת תקשורת חזותית, מעוצבת כמו תיבת טקסטס פייסבוקאית. נהנית מהנסיעה?  ספר לנו, כתוב עליה בכתום. בתמונה מחייכים שני נוסעים שאף פעם לא רואים באוטובוסים. ירוק, אגודל למעלה. אדום, אגודל למטה. אני לוחץ על האדום, מצליב עם הנהג מבט דרך המראה. מכין את צעקת הנהג דלת אחורית כשהוא לא יעצור לי בתחנה.

לכל דירה בעלי דירה

המקום – דירה במרכז תל אביב. 

האירוע – חתימה על חוזה 

חידה לקוראים – מהו מקצועם של בעלי הדירה המתוארים בפוסט זה?

אנחנו עולים בחדר המדרגות הטיפוסי. אני הערב, אחותי הדיירת. אני מרגיש צורך להראות מהוגן ורציני ולהפגין את בקיאותי בנושאים כמו כסף, אחריות, כמו שקוראים לזה בצה"ל – לקדם את הפק"ל. את הדלת פותחת אישה צעירה שנראית כאילו סיימה הריון לפני כמה שבועות (בטן עדיין מעט נפוחה, שאריות הליכה שעונה לאחור, פנים מעט שמנמנות יותר משהחיוך רגיל), לבושה בטריינינג בצבע ורוד וסוושטישר ורדרד עם כיתובים חמודים עליו (אני מתפתה להגיד חליפת טריינינג אבל לא רוצה להוציא את דיבתה ברבים בלי עדות מוחלטת). אני מהרהר בנטייה של נשים שכרגע הרו להתלבש כמו התינוקות שהן מלבישות, מנסה לחשוב אם יש עוד דוגמאות לתיאוריה, דעתי מוסחת מהסלון הגדול. איזה בית יפה, מהרהר. איך כל בעלי הבית מתעקשים להציג לשוכריהם בתים לדוגמא.

הבעל, בחור בסוף שנות השלושים, שיער שחור מלא אסוף בקוקו גבוה. שיניים תקינות, לבנות ונקיות, אין כרס משמעותית. הוא לוחץ את ידינו וחוזר למטבח שם מלקט מיני שקדים מתוך קופסאת פלסטיק (עד לרגע זה דמיינתי אותו יותר כצייד מלקטן). בסלון הגדול צעצועי ילדים מפוזרים באופן כזה שניכר שסודרו לאחרונה. ערימת תופי טאם טאם ישנים מוצמדת חזק מדי לפינה (ככל הנראה סודרה על ידי האישה). מאחורי הספות הצהבהבות מעין גליל ענק מנופח, נראה כמו גלגלי הריצה לאוגרים משנות התשעים רק בגודל אדם. אולי יש להם כלב וזה מעין משחק עבורו, אולי זה בשביל הילדה.

אנחנו מתיישבים לאירוע החתימה עם האישה בזמן שהגבר במטבח. בעלי בית נפלאים, אין מה להגיד. מעט דרישות, מעט פורמליות, היענות לדרישות הדיירת. לשני בני הזוג חוש הומור בריא, אפשר לפתוח את עניין הצעצוע בלי לטרפד את העסקה.

תגידו,  אפשר לשאול מה זה הגליל הגדול שבפינה?

הגבר, שמבין שמדובר בצעצוע מביך, פונה אלי מיד, כן זה מה שאתה חושב. מחייך. זה לילדה.

זה מזכיר את הגלגלים של האוגרים,

אל תגיד בקול אוגרים, האשה מהסה, שהילדה לא תשמע, יש לנו כלוב של אוגר בשבילה במתנה, זה מה שהיא ביקשה ליום הולדת.

אם האוגר יתגלה כאצן תמיד תוכלו להעביר אותו לצעצוע הגדול, אני אומר. הם מחייכים. בדיחה מתבקשת. אני תוהה אם הם לא מזהים את הקשר בין החיבה של הילדה לרוץ בתוך גליל גדול לבין החיבה שלה לחיות שרצות בתוך אותם גלילים, מה שמכונה בעגה הפסיכולוגית פריימינג.

אחרי כמה דקות שבהם הונחו על השולחן כמה שקדים בעבורי ואני מכלה את מירב התשומת לב באכילה באופן כזה שלא יראה יותר מדי תאווני, אני פותח שוב את הנושא.

אתם חושבים שיש קשר בין הרצון שלה לאוגר לבין החיבה שלה לצעצוע?

האישה מחייכת, הבדיחה מוצתה מבחינתה. מה אתה עושה? היא מעבירה נושא.

אני באוניברסיטה.

לא עובד? האם חוסר העבודה שלי אמורה להעיד על שביעות רצונה מעושרם של הורי (שהרי אבי הוא הערב השני) או שמע על חששה שאני תפרן.

עובד באוניברסיטה.

משכורת? (חששה שאני תפרן)

משהו כזה.

אה מעניין, באיזה תחום?

פסיכולוגיה.

גביני עיניה מתכווצים, הראש נע מעט לאחור.

לא כזאת פסיכולוגיה, פסיכולוגיה חברתית.

היא נרגעת.

אז אם אחותך בורחת יש לך לשלם? היא מתלוצצת, בעלה מציץ מהמטבח. 

אין לך מה לדאוג לו, אומרת האחות כאילו אני מינימום חיים כצמן.

אני מניח, אני אומר, מנצל את הרהורה כדי לגנוב עוד שקד.

התינוק החדש הוא תינוק או תינוקת? שואלת אחותי, אולי היא לא אוהבת את הכוון של השיחה.

תינוקת, שתי בנות, עונה האם בצהלה. כמה דקות אחרי היא תראה לנו פלקט שהכינה יחד עם הילדה ובו תמונות משותפות, מעין גרסת לואו טק משובבת של אלבום בפייסבוק – במה לעזאזל האישה הזאת עובדת, אני חוזר ושואל אך לא מוצא שום רמז.

שתי בנות הא? אני פשוט אומר.

הגבר מציץ מהמטבח ואומר, לא קל, מישר אלי מבט, אני מהנהן כדי שירגיש טוב, אולי בכל זאת קצת צייד.

מה מתעסק?

המקום: שבעה

 אני מטאטא את העלים הרטובים שהצטברו על המדרגות בכניסה, בהתחלה עם מטאטא מגומי, ואחרי שאחת הבנות דודה מעירות לי שסבא ביקש שאטאטא במטאטא קש, אני עובר אליו. ניגש לארון המטאטאים שהיה פעם המקלחת – לפני שהקיבוצים הרחיבו את הבתים כי הילדים הפסיקו לישון בבתי ילדים וסבא וסבתא שלי קיבלו עוד קומה והפכו את המקלחת לחדר אחסון. במקלחת הזאת היו המים הכי חמים בעולם, כל כך חמים שאמא שלי הייתה תמיד מזהירה אותי שזה לא כמו בירושלים פה, שצריך להתחיל מהקרים, לא כמו בירושלים שמתחילים מהחמים, אחרת מקבלים כוויה. המקלחת הכי טובה בעולם הפכה לחדר ארונות, איזה בזבוז.

המטאטאים תלויים על הקיר. אני חושב לעצמי שסבא וסבתא שלי הם האנשים היחידים שאני מכיר שתולים מטאטאים. אחד הדודים שלי אמר לי לפני כמה דקות שאם סבתא שלי הייתה רואה איך הכניסה של הבית נראית היא הייתה מתה במקום. אני חושב על זה בעודי מטאטא את העלים הרטובים, מחליף את הסחבה של הכניסה ומנגב את הרצפה מטביעות הרגלים. סבא וסבתא שלך לא אוהבים שטיח בכניסה, דודה אחרת אמרה לי, בטח מסיבות פרקטיות. הוא היה נתקע בדלת (שנפתחת החוצה ולא פנימה כמו בעיר) או משהו כזה. עכשיו יש שלוש סחבות בכניסה, בכל פעם שאחת נרטבת אני מחליף אותה באחת מהשתיים האחרות שתלויות בצד. ליד הכניסה יש גם מקרר. מישהי מהקיבוץ החביאה שם אתמול צלחות כי לא הספיקה להחזיר לחדר אוכל. מי מחפש צלחות ריקות בתוך המקרר? התבדחה. בכלל, בדיחות יבשות זה הדבר בשבעה, לא ממש מפילות אף אחד מצחוק אבל שומרות על העצב מלא לחנוק את הגרון.

המדרגות נקיות. אני ממשיך לעמוד שם עם המטאטא כי לא רוצה לדבר עם אף אחד.

מישהו ניגש אלי. חזות מזרחית, כיפה סרוגה, רווח בין השיניים המחייכות. הבן של מי? שואל. זאת השאלה שישאלו אותי הכי הרבה בשבוע הקרוב.

זאב.

זאביק! איש יקר.

זאביק, כן.

דומים!

כן דומים, חוץ מהגובה.

הוא מחייך. טופח לי על הכתף.

מי אתה?

גדליה, אני עובד עם אבא שלך.

אה. במה?

אחראי לגיזום בכל ירושלים, הוא מחייך בגאווה. הייתה לו הרבה עבודה בחודש האחרון, אומרים ששבעים עצים נפלו בירושלים בשלג.

באמת?

כן.

ואתה, מה מתעסק?

אני?

כן. מה מתעסק?

אני מטאטא עלים במטאטא קש.

הוא מחייך. מישהו קורא לו, האוטובוס שלהם חוזר לירושלים.

כמו טוטו – פגישות בלתי מתוכננות

המקום – קלפי גן העיר, תל אביב

אני עומד מול קופסת קרטון כחולה, קלה, אוורירית, מדליקה את המחשבה שחותרת תחתי  במשך היום שאני שחקן בהצגה, חוגג את חוסר היכולת שלי להשפיע. העניינים נסגרו במקום אחר, בעמידה, כף יד מכווצת שנוחתת על זוגתה הפתוחה, מדגישה טענה כלשהי, פירורי בורקס נחים על צווארון. זה רק אני או שכל המועמדים לכנסת השמינו במהלך הבחירות?

מאחורי קופסת הקרטון הקלה – שלושה אנשים עסוקים בדפים שמתחתם. הימנית, בחורה בגילי, שיער בלונדיני מחומצן, פנים עכבריות, לק נקי ומסודר על הציפורנים, מסוג הבחורות שאתה רוצה לקחת ממנה סיכומי שיעור והיא תמיד עושה לך פרצוף. לידה אישה בגיל המעבר, קצה מבטא הונגרי, חולצת פייטים שחורה, מעט שקופה, כזאת שאפשר לראות בה את הכריות בכתפיים מציצות כמעיין שני קרני ג׳ירפה רכות. השמאלי, גבר שחום נקי למראה בסוודר אפור מתוצרת גולף (יתכן שקנה בקומה מתחת?), שיער לבן מלא מורם בג׳ל יאיר לפידי. בניגוד לנשים שיושבות מול רשימות סטנדרטיות, הוא יושב מול דף שנראה כמו לוח פיס וסופר משבצות שהושחרו. נבחר למשימה בגלל כושרו הטכני ככל הנראה.
ממלא טוטו? אני שואל. האישה המבוגרת נושפת בבוז, שלושתם לא מרימים אלי את הראש.
באתי להצביע.
נתפנה אליך עוד דקה, אחד מהם אומר, תכין בינתיים תעודת זהות.
אני נותר לעמוד, הם מתחילים לספור ביחד. כל אחד והרשימה שלו. אני שם לב שהגבר מסמן וי בכוון הפוך מהנורמלי. האם גם הם כמוני מרגישים שחקנים בתיאטרון שנכתב מראש? כרסים מכווצות בתוך חגורות עור, מקורבים, רשימות. אני זורק מבט על ילדה שניסתה לשכנע אותנו להצביע לפיד בכניסה, היא משחקת באיפון.
הם מסיימים לספור ב-76 ומרימים אלי שלושתם את המבט. 76 מה? אני שואל.
האישה מחייכת אבל לא עונה. היא אוספת את הרשיון שלי ומגישה לי מעטפה שנראית אפסית אף יותר מהקופסה שאליה תושחל. אני מביט בשלושתם ולא זז, נו! לך להצביע! היא משלחת אותי.
אני לא זז, מביט בה, מה נראה לך שאני מצביע? שואל. היא מחייכת אלי חיוך נימוסין של מי שלא שמעה את תוכן דברי, אז פונה לגבר שלידה. הספירה של הקולות זה החלק המרגש באמת, היא לוחשת באוזנו. הוא מחייך אליה חיוך קטן.

אני הולך לעמוד מאחורי הפרגוד.

הכלה – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: קו 480 לתל אביב

הוא יושב לידי ומשחק בעצבנות בטלפון חכם אך מרוט. אני מניח את הספר כדי לבהות בחלון והוא מנסה בלי הרבה כבוד עצמי להמרח ולקרוא את השם שעל העטיפה (בזעיר ענפין של ירמי פינקוס, ספר אדיר).
אתה יכול לעזור לי שניה? הוא מבקש, אני מהנהן. כל המושבים שמסביבי מתעוררים.
ככה זה בנסיעות הערב השקטות לתל אביב, שיחה של אחד היא נחלתם של אחרים. אני לדוגמא, יודע שזאת שמאחורי – ככל הנראה דתייה לאומית בשנות השלושים (אני מבטיח לעצמי לבחון את העניין בדרך החוצה) – נמצאת בדרך לדייט ראשון בתל אביב. אני יודע גם שהבחור משך אותה כבר כמה שבועות ושהיא זאת שנדרשה לבחור את המקום (הייתי רוצה לציין בפניה שמקס ברנר ברוטשילד זאת בחירה נוראית לדייט, אבל אני שומר את זה לעצמי). היא לא נותנת אמון גדול בערב. גם אני למען האמת לא נותן אמון גדול וגם החברה שהיא מדברת איתה בטלפון שמנסה (כך אני מפרש לפי ההסברים המפורטים שהיא מספקת לאותה אחת מהצד השני) להכין אותה כבר לאכזבה. בכלל, לנסוע נסיעה בינעירונית לדייט היא הימור גדול מדי לדעתי, במיוחד כשאת בחורה דתייה שככל הנראה לא תגמור בביתו של המיועד. פשוט חשיבה אסטרטגית רעה. הארכה מיותרת של קוקטייל הסיפוק וההחמצה של אחרי דייט ראשון לנסיעת אוטובוס שלמה.
מרפק של לחץ מזרז אותי. אתה יכול לבדוק לי כמה יצא בית״ר?
אני פותח את הטלפון ומחפש.
סליחה שאני מטריד אותך ככה, הוא מתנצל באושר, הטלפון שלי פשוט לא עובד.
אין בעייה, אני אומר, גם הטלפון שלי לא נענה למשימה בשמחה מיוחדת.
3-2 לבית״ר, אני מציין את התוצאה שאני בטוח שהוא כבר ידע וביחד אנחנו בוחנים את שאר חדשות הספורט. הפועל נצחה אתמול את תל אביב, הוא שבע רצון, יצרנו אחווה.
אתה עובד בירושלים? הוא שואל.
לומד.
מה לומד?
פסיכולוגיה.
פסיכולוגיה! הוא נרעש. ממולל את המילה. הרבה הכלה, חוזר ואומר כמה פעמים.
השימוש במילה הכלה משעשע אותי. לא פסיכולוגיה כזאת, אני אומר, פסיכולוגיה חברתית.
אה, הוא מנסה לעכל אך נכשל, בכל זאת…הכלה זה קשה. אבל האוניברסיטה זאת חממה, חיים טובים.
כן , אני עונה
תאמין לי חממה. אתה לא יודע עד כמה.
כן,
תאמין לי אני יודע.
מה אתה עושה?
אני? מורה להיסטוריה באור יהודה. כיתות קשות.. ז׳, ח׳ אתה לא תאמין.
הרבה הכלה, אני אומר בחצי הומור.
הרבה הרבה הכלה, הוא מתרגש. כל הכבוד לך!
כל הכבוד לך! אני עונה, זה מה שיצא לי.
הוא מחייך לעצמו, האוטובוס מגיע לתחנה ואני מעדיף לנצל את הקימה כדי לעזוב אותו ולבחון את זאת שמאחורי, כצפוי דתייה לאומית, ההכנה לדייט ניכרת היטב, היא מביטה בי במבט שיש רק לאנשים שמכירים אחד את השני הרבה הרבה זמן.

גם לסוסים יש מנהיגים – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: בקתת עץ ליד שדה בוקר

הוא עובר לידנו ומחזיק שני סוסים קשורים זה לזה בחבל. מאיפה אתם? שואל. מתל אביב, אני עונה. הוא מרים גבה (או שאני מדמיין). מאיפה אתה, אני מחזיר בהתרסה, משהו מביך אותי תמיד בתשובת התל אביב (לפעמים אני אפילו מוסיף "אבל במקור מירושלים" כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד).
אני משדה בוקר, הוא עונה וממשיך בלי שהתבקש. אני מנהל פה את החווה, אבל היום זה היום האחרון שלי. מחר אני לוקח איתי את הסוסים לתמיד.
למה?
אני פותח שם חוות רכיבה לזוגות, הוא מחייך במלוא משמעות כמי שמציע לי ולזוגתי סיבוב. אני מתעלם. עוזב לתמיד, הוא חוזר ומדגיש לעצמו.
אחד הסוסים מקפיץ לו את הכובע עם הראש והוא מרגיע אותו ביא יא גרמני.  אני מציין זאת לעצמי ותוהה האם סוגיית ״המאיפה אתה״ חשובה לו יותר כי הוא לא ישראלי, מעין התנשאות מקומית שנולדת מחוסר מדומה. מצד שני, כל מי שפגשנו כאן מיד שאל מאיפה אנחנו, כולם הרימו גבה (או כך לפחות כך ניתחתי).
יהיה להם קשה, הוא אומר.
למי?
לסוסים?
איזה?
אלה שנשארים. הלכה להם המנהיגה, הוא מתעכב ומביט על הסוס הזכר, המנהיגה והסגן שלה, הוא מצביע עליו. משום מה הרבה פחות משכנע כשהוא מדבר עליו.
לא ידעתי שלסוסים יש מנהיגים.
בטח, הוא מצחקק לעצמו.
מה הופך סוס למנהיג?
אותו דבר שהופך בני אדם למנהיגים. כשרון טבעי. לכם יש סדנאות מנהיגות, הוא קובע, ואני לא יודע אם הוא מייחס אותנו לקבוצת בני האדם, הישראלים, התל אביביים, אבל לא שואל. אצל סוסים זה בא טבעי. מנהיגה זאת מנהיגה, הוא מלטף לה את הפוני בחיבה.
מאוט קשה הולך להיות, מאוט קשה.
מאוד קשה למי?
לסוסים, בלי מנהיג זה מאוט קשה.
ספר לי אני אומר, מחייך, מנסה לראות אם הוא בצד שלי.
הוא מביט בי ועוזב.

הסימן שמעריב מת (הערת המחבר- נכתב כמה חודשים לפני שהוא באמת מת)

קשה לי לבשר על מותו של מעריב, גם כי בעוונותי הוא היה לי למקום עבודה. אומנם מקום עבודה אנוכי ונצלני, אך בכל זאת מקום עבודה. ספינה טובעת שמספר אנשים טובים מגרדים בציפורניהם את דפנותיה בנסיון נואש לשרוד, כשעדת כרישים נוגסת בבשרם ושולה אותם מטה. למרות הכל, הכימיה של הרגש משאירה לי פינה חמה. אולי בשל כך דווקא אני הוא זה שמבכה כאן את המיתה.

אתמול היה יומו האחרון. גופתו מפרפרת, לכודה במתקני עיתונים ממתכת. מוטחת על דלתות קשישים שזוכרים לה ימים טובים. מועברת מטייקון לטייקון כבדל סיגריה דועך, צוברת חובות, מנצלת עובדים, משחקת עם עובדיה בכיסאות מוזיקליים. יואב צור עובר לכאן, איתן מרקוביץ עובר לשם, מורידים מדור, מחזירים, מאחדים, ירושה של חולה סופני שכל מי שנמצא בו מנסה לגנוב קצת רכוש לפני שימות.

איך אני יודע שהוא מת? לא בגלל החובות הבלתי נתפסים שהולכים וגדלים, המשרדים שלאט מצמצמים את קומותיהם, בית הדפוס שנסגר, הפיטורים, הגדלת הפרילנסים לכמות בלתי נתפסת, אלו היו רק סימנים. קראתי על זה אתמול בידיעה, שפורסמה, למרבה השעשוע, דווקא במעריב. ההודעה הופיעה תחת הכותרת – קללת ההתנתקות – יד המקרה או קונספירציה התאריך: ה-26 ליולי 2012, שעת הפטירה 12:43.

לכאורה מדובר בכתבה תמימה. מטומטמת להחריד אומנם, דיבתית ומעלה תרעומת, אך תמימה. סקירה עובדתית של הקללה החלה על כל המעורבים בהתנתקות מעזה, החל מאריק שרון, המשך בדן חלוץ ומשה קצב וכלה באהוד אולמרט. בעצם מדובר בהודעת מוות בטרם עת, של חולה סופני אחוז שגעון שזו הייתה לו קריאת החיים האחרונה.

כך היא נפתחת: ״מתברר שבמהלך השנים האחרונות, הרבה אנשים שהיו מעורבים בתהליך ההתנתקות, לא המשיכו במסלול חייהם הרגיל. הרבה גורמים בימין טענו אף בעבר כי הטילו קללה על המעורבים, כשלפחות חלקם , פשוט מצאו את עצמם הן מבחינה בריאותית והן מבחינת הקריירה שלהם, במסלול אחר מאשר תיכננו״.

כותב הכתבה, NRG מעריב. החולה לא מסתתר, ולמה לו? כבודו רמוס, נמוך יותר משל כל כתב בריא. למה לו לבייש מישהו, כשהוא במילא בדרכו אל העפר.

מישהו כתב את הדברים. מישהו אחר החליט לפרסם. היה ברור שמדובר בפשיטת רגל מקצועית, אבל הכבוד העצמי הוא כבוד של חולה סופני שמשתין כבר בפלסטיק, שרוצה רק קהל להגיד את מילותיו האחרונות. עכוזו הצנום חשוף לקהל הטוקבקיסטים שלו כשרון מיוחד לזרום לכל פיסת בשר מרקיבה. והם זרמו, 341 הזויים שהתרבו כמו רימות ומצאו את התוכן כקרקע פורה להשרצה.

היה ברור שהדברים הם דברים של גופה. 341 הזויים חוגגים על שלד שאין נפש דולקת בתוכו. ואני רותח. איפה היו הרופאים? למה אף אחד לא הזריק איזו תרופה? למה צריך לראות אותו ככה לפני שילך? עיתונים תפקידם להגן על כתביהם, לא לשים את עצמם במקומם. מעריב הוא לא עיתון, הוא גופה, שעליה עומדים כמה אנשים ומחכים ליום שבו הרקבון יחזיר אותם לרצפה.