איך חנקה המוזיקה המסורתית את יפה הנפש

כבר כמה זמן שאני ומשפחת כלי המיתר המזרחיים על סף פיצוץ. אני נשבע לאלוהים או לג'ה או למי שלא יהיה, שאם רק אשמע את המילה עוד (UD), עלול לפקוע לי איזה מיתר פנימי של שלווה. לא תמיד הייתי ככה, קחו אותי כמה שבועות אחורה ואני מת על זה, חולה על העובדה שיהודים וערבים, ירצו או לא ירצו, ראס בין ענו, שתו פעם מאותה השלולית התרבותית והיום היא מחברת אותם טבור אל מול טבור בחיבור שאף הפצצה של חיל האויר לא תוכל להפריד. אני החסיד הכי גדול של מוזיקה מזרחית מסורתית שיש במדינה הזאת אני נשבע. לא ראיתי את ארקן אוגור נגן הפרטלס התורכי במופע מרהיב בפסטיבל העוד? ראיתי. לא נשארתי לשבת כשאנשים חתכו בהדרן כי ארקן כמעט נרדם על הסיטאר בגלל הבדלי השעות? נשארתי. אבל די, לא יכול יותר, עוד צליל מתכתי אחד של כלי מיתר בלי תיבות ואני נשבר לרסיסים כמו טיל גרד על קניון באשדוד.

כבר כמה שבועות אני עובר טיהור ניקוי פנימי מכל מה שהוא מזרח תיכוני בשיטת הבדוקה והטובה, ריפיט של קרוסבי סטילס נאש ויאנג. מתנתק מהשורשים ומתחבר לענפים, לעלים, לעננים, כל דבר שינתק אותי קצת מפה. המלחמה היא רק הבעיטה בביצים אחרי המכות, זאת שהבהירה לי סופית שאני ומוזיקה אתנית צריכים תקופת צינון.
אפשר לראות את הגעתו "דיוואן הלב" לביתי בימים טרופים אלה רק כסוג של התרסה קוסמית, מבחן ששם בפני הג'ה. אם האלבום הזה היה מגיע אלי לפני כמה חודשים, הייתי נמרח עליו כחשופית ביום גשם. אין ספק שבין כל חירטוטי הנשמה האתנית שממלאים את מחוזותינו, המוזיקה שהצליחו לרקוח גיל רון שמע, במקור מלהקת שבע, וחבריו לדיוואן, מתעלה באיכותה על כל אלבום אתני שיצא בחודשים האחרונים, אולי אפילו בשנים האחרונות. מחושב, מדויק, מהודק, הם רק חלק מהסופרלטיבים שיש לי לתת לאלבום. הדיוואן הוא כל מה שהיית רוצה לקבל ממוזיקה מסורתית, אבל כל מה שאני מנסה לברוח ממנו בזמן האחרון.

"אתה זוכר תקופה במין האינושי שלא היה בה מוזיקה?", הצליף בי רון שמע כשהתוודתי בפניו על לבטי לגבי המוזיקה שלו וחיבורה עם המלחמה, "אתה זוכר תקופה שלא היה בה מלחמה? איזה מין שאלות אלה? זה כמו שתשאל אותי איך זה לאכול פלאפל בזמן המלחמה. זה חלק מהרכב המזון שלנו, אז מה אתה רוצה שנצטרף לצחצוח החרבות, שנצא להלחם? מה עדיף להסתכל בטלוויזיה ולהגיד איזה עולם מסריח, אנחנו באים בתמים, מסע שלם עם הקהל שעובר איתנו מקומות, אז תשאל שאלות במקום, אחי, תעשה ת'עבודה שלך. אנחנו מחפשים מקום שפוי, מקום לנוח בו, מקום להתרחק מהאלימות. זאת מוזיקה עדינה שמנקה ומסלקת את הציניות, לי זה עושה טוב ואני סובל מכל התסמינים של המין האינושי". בזמן ששמע המשיך להכות בי בדבריו החדים התחלתי למצוא בהם נחמה, אישור לחוסר היכולת שלי להכיר בחשיבות דווקא של המוזיקה הזאת בעיתות מצוקה של העם היהודי. דבריו החדים עוררו אותי במעט, התחלתי להאמין שגם אני, כמו כולם, צריך לחזור דווקא בימים אלו למקורות.

שיטוט קטן באינרטנט והכותרת, "חיילי מילואים ישולבו במלחמה בעזה", החזירו אותי לנתיב ההתרסקות. שוב עצרתי את קולו החד והבטוח של דיוואן וחזרתי לקרוסבי סטיל נאש, הפעם גם עם יאנג, מה לא הייתי נותן כדי להיות איתו שם בחווה בקנדה.

השארת תגובה

מתויק תחת מוזיקה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s