היום שבו הפכתי לדודה (צה"לית)

אחרי כמה ימים של היקברות ביתית ומרה שחורה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ויצאתי לאוויר הפתוח כדי לברך את היום החדש בטיול. "אני מתחיל היום מחדש", אמרתי לעצמי, "היום הכל הולך להיות שונה".

כאילו קראה את מחשבותי, זיהתה את העלייה הפתאומית במצב רוחי ובחרה להכות בברזל בעודו חם, צלצלה אלי קצינת הקישור שתזכה לחיים ארוכים.
היא תקפה כמובן באלמוניות, מספר חסום שלא הסגיר דבר.
אני בתמימותי הגדולה ראיתי "חסום" על המסך ואמרתי לעצמי "הבטחה". מי יודע, אולי מחכה לי מאחורי הצג איזו עסקה שתשנה את חיי, סיפור שירנין את הנפש, משהו להריץ איתו את היום בשמחה. אבל לא, הייתה זאת אותה קצינת קישור בקולה הסדוק, שבחרה לתזמן את שיחתה בדיוק בזמן שהמילואמניק שבי עומד על הגדר שבין חרדה לשנאה והאזרח שבי רעוע כאוהל סיירים בליל סערה.

"עמית" היא התחילה בקריאה בשמי כנהוג בז'רגון הצבאי, ומיד עלה באפי ריח רע של טחב סיגריות מעורב בארומת ערגליות תות.

"כן" עניתי.

"שלום, מדברת רלי, אני קצינת קישור של גדוד מספר ארוך ולא ניתן לזכרון".
"כן רלי", עניתי במצב רוח שהחל צונח במהירות כמו עומרי שרון בקורס צניחה.
"רציתי לדעת אם תוכל לעשות לי טובה", היא לא התעכבה אפילו שנייה, "יש חייל שאנחנו לא מצליחים לתפוס וגר ממש לידך, אולי תוכל ללכת אליו לבית ולקחת ממנו את מספר הטלפון החדש?"
תיאור אובייקטיבי של הסיטואציה נתנה גברת רלי, כאילו לא מדובר כאן באיזה ברחן מילואים טיפוסי, או שמאלן, או סטלן, או נמנמן, או עצלן, מישהו שבטעות לא הודיע על שינוי המספר, אזרח תמים שנעלם למערכת.

אני, שאך לפני שבוע קוננתי על מעמדי כפרילאנס בעולם העיתונות וחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע מזה, שודרגתי מטה בהינף אצבע לפרילאנס בשירות המדינה, לוכד עריקים בהתנדבות.
"מי זה החייל?" שאלתי כדי לנסות למשוך זמן.
"אסי אבוטבול", היא ירתה חזרה בלי היסוס.
"אני מכיר אותו?", שאלתי אותה, הוא משרת איתי במחלקה?".
"לא", היא השליכה חזרה.
"פלוגה?", שאלתי בתמימות.
"לא", היא פלטה.
"גדוד?". "לא" , שוב ענתה, "אין שום סיבה שתכיר אותו", כאילו חוסר ההכרות, הניקיון שבנדנוד למשהו שאני לא מכיר אמור לשכנע אותי לבצע את העבודה.
"שירתתם יחד בגולן", היא אמרה, בטח, שירתנו יחד בגולן, אני ומר אבוטבול, כאילו הגולן הוא צוללת גרעינית, כאילו שירות משותף בגולן שלי של מר אבוטבול ועוד מיליון חארות אחרים אמור ליצור לנו עבר משותף. מה קשר את גורלו של זה בגורלי?

קצינת הקישור היקרה, כמו כל קצינת הקישור טובה חשה דרך גלי הקול בחוסר הרצון המופגן שלי לבצע את המשימה ולכן עברה לשלב ב' – שלב הנימה האישית.
"תשמע", היא אמרה, סוחטת כל מידת רגש מקולה, "אתה לא באמת חייב לעשות את זה, סתם העליתי את השם שלך במחשב כי לא היה לי את מי לשלוח לירושלים. אבל לפי מה שאני רואה במחשב אתה חייל די טוב, חוץ מכמה תקלות בשנים האחרונות, אז תעשה לי טובה ותלך אליו, בשבילי".
אני לא יודע איזה חלק במשפט היה זה שהעלה את חמתי, אני זוכר שמצאתי עצמי כמה דקות לאחר מיכן יושב על המדרכה, מעגל אנשים ברדיוס של חמישה מטר סביבי ופרחה בכיתה ח' מלחשת אאדוני בטון מתפלל.

זה בטח היה השילוב של הטובה, הקצינה, הבטלה, החום, אני זוכר שהרגשתי טוב אחרי זה, אני זוכר שקמתי, ניערתי את מכנסי וצעדתי בגאון לביתו של מר אבוטבול, מישהו צריך להזהיר אותו שהם מגיעים גם אליו.

3 תגובות

מתויק תחת תרבות

3 תגובות ל-“היום שבו הפכתי לדודה (צה"לית)

  1. גלעד

    אתה כותב מצוין. נהדר לגלות אותך כאן. אגב, מועדי ההרשמה לתואר שני נסגרים בימים אלו, אל תשכח לצרף צילום ת.ז, שתי תמונות, קורות חיים מפורטות ("ציין נקודות שפל ונקודות שיא בחייך בלא יותר מ 20 שורות") וצילום של ציון המתא"ם. ג.
    איחלתי לחייל בהצלחה
    ד.
    בברכה

  2. לדעתי הפכו אותך לחוקר פרטי, ומגיע לך כסף, תגיש חשבונית על שעה "חוקר פרטי" תצלם איזה מלש"בית שהצהירה שהיא דתיה, נוסעת בשבת, והרי לך פרנסה, השלמה לפרי לסנר בעיתונות.

    זה רק חצי בצחוק, ויותר מזה ברצינות

  3. לענות למספרים חסומים. זה הדבר הכי יעיל שלמדתי בצבא. מספר חסום זה או משרד קישור, או משרד ממשלתי כלשהו. בכל מקרה טוב לא יוצא מזה. מעניין לאן יתפתח הקונספט של מספר חסום כשכל השיחות יהיו שיחות וידאו. בטח יהיה אפשר לטשטש את הפרצוף עם ריבועים קטנים כאלה ולעוות את הקול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s