איך מסע יחצנות הופך נכות לפרסום

ללהקת הפיל הכחול יש חבר נכה. קוראים לו לירון עטיה, הוא שר ומנגן במפוחית למרות שהוא יושב בכיסא גלגלים. הלהקה התחילה את דרכה במהלך הביקורים בבית לוינשטין סביב מיטתו של עטיה ומשם התגלגלה עד לבמות הגדולות בארץ.

זהו, כתבתי את זה כבר בהתחלה. חסכתי מעצמי את עול יניקת המוגלה הצהובה מחבורת האשקלונים שנופלת כל פעם לאייטם המטריד על נכותו של אחד מחבריה.
חושבים שאני לא רגיש? נסו את הכותרת "הפילים המתגלגלים", שניתנה לסיפור בNRG, מולה אני הופך ממש למלאך תקשורתי רב רגישות.

סיפור נכותו של עטיה הוא אחר הדברים המטרידים במוספי התרבות לאחרונה. מאוד הייתי רוצה להאמין שלא חברי הלהקה הם אלו שהביאו את הסיפור של עטיה לקדמת הבמה. הייתי רוצה לחשוב שהם אומרים לכתבים שבאים לראיין אותם שאולי כדאי הפעם להתחיל בסיפור אחר, אולי לכתוב קצת על אשקלון, על ההשראה שהם לוקחים מסאונד גארדן או על אלפי המעריצים שלהם מהדרום. העניין הוא שהכוח של חברי הפיל דל מלבטל את מנועי היחצ"נות ופרי-דיספוזיצית הצהבהבות שהופכים את הנכות של עטיה לאייטם מצליח כל פעם מחדש.

קחו לדוגמא את הודעת היחצ"נות שמגיעה עם האלבום ובה 50% מהטקסט המתאר את הלהקה מנוצל כדי להזכיר לעיתונאי שעליו לבדוק את סיפור תחילתה של הלהקה בבית החולים. משם, הדרך כבר סלולה לאותו סיפור חבוט על בית לוינשטין שחוזר כמו מנטרה בכל אתר אינטרנט אפשרי.

המלצה שלי לחברי הפיל הכחול: תפסיקו עם זה כבר עכשיו. תסרבו להתעסק בגימיק שעתיד לחפור לכם בור של יחצ"נות ותדברו רק על מוזיקה. אחרת תמצאו עצמכם מתראיינים לאלבום השלישי ושוב חוזרים על אותו סיפור שנמצצה ממנו כל חדווה והוא יבש לגמרי.

רק מוזיקה, זה מה שאתם צריכים להגיד, לא מוכנים להגיד מילה חוץ ממוזיקה ובטח שלא לדבר על כסאות גלגלים. המוזיקה עומדת בפני עצמה.
כשמדברים רק על מוזיקה, טוב שיש את הפיל הכחול. חבורת המוזיקאים ששואבת את השראתה מכריס קורנלים (לפני שהפך לאליל פופ מביך) ואדי וודרים למיניהם, מזכירה טובות ונשכחות ממוזיקה של ימים עברו.

"מעל המים", האלבום הראשון של הלהקה, הוא אלבום מעובד היטב ברמה המוזיקאלית שחושף כישרונות גדולים אצל כל הנגנים השותפים בפרויקט. העובדה שהלהקה מורכבת מבני משפחה וחברי ילדות, תורמת גם היא להרמוניה המוזיקאלית המתקבלת והתוצאה אלבום עשוי היטב ומלא מחשבה.

המוזיקה האיכותית של הפיל עומדת בפער מסוים עם מילות השירים הבנאליות שמאכזבות לעיתים. הקול של דניאל ברקת אוצר בתוכו פוטנציאל, אך מרגיש כמו מוצר שלא עובד לחלוטין לכלל שלמות. הפיל במצבה הנוכחי, היא להקה שהתפתחה מאוד מוזיקאלית אך נראה שעדיין רוכבת על הטקסטים מלפני כמה שנים והעניין ניכר היטב בכל רצועות האלבום.

למרות הביקורת, התחושה הכללית היא שמדובר בלהקה איכותית שתישאר כאן הרבה זמן, ועוד תוציא דברים מורכבים ומעניינים הרבה יותר מהאלבום הנוכחי. בינתיים, אפשר להתרפק על רוק איכותי ומעניין ולקוות שבפעם הבאה, חברי הלהקה יהיו מנוסים מספיק מליפול למלכודת הדבש של הסיפור האנושי המרגש וימכרו מוזיקה, ומוזיקה איכותית בלבד.

השארת תגובה

מתויק תחת מוזיקה, תרבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s