האמא שנפלה למזרחי (ים-תיכוני )

שלושה שלבי התפתחות אישית ומוזיקאלית עובר אדם בחייו. השלב הראשון מכונה על ידי רבים "שלב הרדיפה". הוא מתחיל כבר בהתבגרות, מתחזק בגילאי השלושים ומסתיים באזור הארבעים. מאפייניו: תחרותיות, שאפתנות יתר ורדיפה אחרי כסף בתחום האישי, אך גם בטעם מוזיקאלי רב גוני ודינאמי, הכירות סבירה עם השוק המוזיקאלי, וטעם אומנותי מתפתח.

אחריו מגיע שלב הרוחניות, בו המבוגר מבין שמתוך הכסף לא תצמח לו הישועה והוא מחפש אותה בסדנאות מודעות, כוסות רוח ומחטים למת. הטעם האומנותי בשלב זה מתאפיין במקרה הטוב בהצמדות לישן והמוכר, ובמקרה הרע בהחלפת הרפרטואר כולו למוזיקת רוחניות ופיוטים מעיקה, לא מחזה נאה לאוזניים.

השלב השלישי הוא שלב הרגיעה, בו חוזר המבוגר לשלוות חייו טרום עדין המנדלות אך הפעם טעם חדש ודומיננטי נוסף לארסנל המוזיקאלי – חיבה בלתי נשלטת למוזיקה מזרחית.

יש משהו במוזיקה מזרחית שמביא אנשים להתחבר אליה בפעם הראשונה כשהם מגיעים לגיל מסוים. אולי זאת הרגשנות, הפשטות שבמילים, אולי זאת העובדה שהמוזיקה הקצבית מאפשרת את ריקוד נפנוף המרפקים האהוב כל כך על גילאי המעבר – הסיבות עלומות. אין ספק שמדובר בתופעה חוצה מגדרים ושכבות סוציו אקונומיות, קרקע פורייה למחקר אנטרופולגי שעשוי להביא את הנובל.

לאחרונה סיימה גם אימי היקרה את שלב שתיים ועברה אל שלוש. זה התחיל בעמיר בניון לפני כמה שנים, אבל אז חשבתי שמדובר בתופעה חד פעמית הנובעת מכישרונו יוצא הדופן. היא רכשה את האלבומים, הלכה להופעות, התרגשה מהגיטרות ובפעם הראשונה מאז גיל עשרים חוותה את חייהם הפרועים של מעריצה צמודה.

אח"כ זה הגיע למכונית. דיסקים צרובים שנשלחו כאילו מן השמים ועליהם נכתב "ים- תיכוני" בטוש מרוח הציגו ערבוביה של כוכבי העונה. חשבתי שזאת סוף הדרך, שלא נוכל להתדרדר משם, אך אז הוגשה בקשה מסודרת בידי אימי להעברת כל האלבומים המזרחיים שאני מקבל, והאזנה פומבית בחלל בית המשפחה. הים תיכון השתלט לי על החיים.

כשאמא שלי ראתה את האלבום החדש של קובי אפללו נח לו על השולחן בביתי היא פלטה קריאה של התרגשות. "אני מתה עליו", אמרה. "מתי אתה מסיים עם הביקורת ומעביר לי את הדיסק?"
"האמת, לא ממש תכננתי לכתוב עליו ביקורת", עניתי.
"בגלל שהוא מזרחי?", נזפה, "מתי כבר תבין שהזמרים הים תיכוניים עושים את המוזיקה הכי טובה בארץ".
"את יכולה לקחת אותו", אמרתי לה.
"לא , תכתוב עליו ביקורת ואז אני אקח", היא פסקה ואז פתחה את האריזה, הכניסה למערכת, לחצה פליי והתחילה לנענע את מרפקיה. כדי להתחמק ממבוכתי נעצתי את מבטי בעטיפת האלבום. מי שצילם ערך ועיצב לאפללו את התמונה לא היה גאון שיווק, אם להשתמש במילים עדינות. מתוך העטיפה הביט אלי בחור שמנמן עם זקן צרפתי וסוודר שנשען על עץ, לא הדבר הכי עכשיוי ביחצ"נות המודרנית, בטח שהוא מכניס את הידיים לכיסים כמו ג'יימס דין תוצרת יהוד.

המוזיקה, בניגוד לעטיפה, הייתה הרבה יותר מעניינת. מי שלא מכיר את קול הזמיר של אפללו, יתפלא מאוד לשמוע אותו בוקע מתיבת התהודה הרחבה והמסוקסת של הזמר. יש משהו בגוון הקול העדין של אפללו שמצליח להפיל שדוד כל חובב ז'אנר. גם השירים, שכולם נכתבו והולחנו על ידי האומן משכנעים ורב גוניים, בעיקר אלו ששמים את קולו הייחודי של הזמיר במרכז הבימה בלי הרבה הסחות דעת. ההפקה המוזיקאלית של עמוס בן דוד גם היא עושה חסד עם אפללו ומצליחה ליצור סביבה הרמונית, נאמנה לסגנונות שונים, אך לא חובבנית.

חמישה שירים לתוך האלבום, ואמא שלי התעייפה ונחה לה באושר על כסא, חולמנית כילדה בגיל ההתבגרות. "זה בכלל לא מזרחי, זאת ים תיכוניות, ישראליות אמיתית", היא פסקה כשקולו של אפללו הסתלסל לו במרחב. אני כבר המשכתי הלאה וניסיתי לנחש מה יהיה השלב הבא בהתפתחות המוזיקאלית המשפחתית, אולי זמר עברי ישן, אולי טרנסים, לך תבין את המבוגרים האלה, מפתיעים כל פעם מחדש.

קובי אפללו, ביום הכי בהיר, NMC

4 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

4 תגובות ל-“האמא שנפלה למזרחי (ים-תיכוני )

  1. אמא שלי נותרה תקועה במוזיקה של שנות נעוריה, שנות החמישים.

    לפעמים בנאדם מבין שהדרך האסקימוסית, יש בה חכמה רבה.
    🙂

  2. סקרנית

    אני בשלב עמיר בניון כבר כמה שנים. דוקא אפללו לא מרשים אותי.

  3. עמית

    זה בלתי נמנע. הכיני את המרפקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s