רוצחים ילדים במכולת השכונתית

אני זוכר בדיוק איך הוא היה נראה.
איך אפשר לשכוח חוויה טראומטית כמו זאת?

הייתי חוזר מבית הספר, ילד צהבהב ופריך, נושא תיק גדול ממידותיו, מדמיין את בובות הרובוטריקים שמחכות לי מלאות ומוטיבציה, מוכנות לכבוש את הכרית בפעם המיליון.
אז, לפני ארוחת הצהרים היא הייתה מגיעה. הדרישה הבלתי מתפשרת ללכת להביא חצי לחם מהמכולת של אורי. חצי לחם, איזו חשיבה מחוץ לקופסא. חצי ששווה יותר מערכו האמיתי, שהרי שני חצאי לחם תמיד שווים יותר מלחם שלם. אמנם סיוט אדמינסטרטיבי, אבל מה אכפת לה לאמא שלי, יש לה אותי, מתמחה בלי תשלום שיקפוץ למכולת מתחת לבית ויביא.

כמה פעמים ניסיתי לשכנעה. "מה אכפת לך?", הייתי אומר, "תקני לחם שלם", מנסה לחסוך חצי מהירידות. אבל היא בשלה. "לחם הופך לא טרי אחרי יום אחד, לך תקנה חצי", ואז כדי לשחד הייתה נותנת  גם כסף לארטיק קרח, ואני הייתי בולע את הפתיון. בזמנו, ארטיק קרח היה הכל, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבן אדם.

לפעמים היה למוכר חצי מוכן, מה שאמר שיש עוד מישהו בשכונה כמוני, שקונה חצי לחם ולא לחם שלם. הייתי מדמיין אותנו נפגשים במכולת, כל אחד עם החצי שלו. איזו התרגשות, כמה חלמתי על הרגע הזה. עלינו, מתאימים חצי לחצי, פורצים בבכי מלא בהתרגשות, חולקים את כל אותן חוויות של ילדי חצי הלחם.

זה אף פעם לא קרה.
הייתי יורד כל יום למכולת, מבקש מאורי המוכר שיחתוך לי את הלחם (או שיביא לי את החצי שנח שם רקוב על הדלפק, זה יותר טרי אמא?). כל יום הוא היה נותן לי מבט מופתע, "לחתוך את הלחם?" הוא היה שואל, וזה מה ששנאתי באמת. כאילו אני הראשון בעולם שמבקש לחתוך לחם. "חאלס", הייתי אומר לעצמי, "אין מה להרגיש אשם, שנינו יודעים שזאת לא בקשה מופרזת, שהבן אדם חותך עשרות לחמים ביום, מה הוא עושה הצגות". אבל הוא היה נותן לי את אותו המבט, כל יום, כאילו אני איזה מטורף עם קבלות. הוא היה מרים את הלחם, מניח אותו על קרש החיתוך ומוציא את הסכין הגדולה. זה היה הרגע הנורא ביותר, כל מה שעברתי עד אז היה כלום, קייטנה. הוא היה מוציא את יד ימין מתחת לדלפק, ואיתה חושף זרת שנמשכה בציפורן ארוכה ארוכה. החיתוך התבצע בתנועות איטיות, חלקות, וכל אותו הזמן האצבע מתוחה, עומדת כמו חייל. אני עוצר את נשימתי, בטוח שהוא הולך לחתוך לי את הצוואר, לא עם הסכין, עם הציפורן האיומה הזאת שנמתחה לכווני, מכוונת לי לעורק הראשי שפעם מהתרגשות. הוא היה מסיים, עוטף לי את הלחם והייתי בורח, לא מביט לאחור עד שמגיע הביתה.

איזו ציפורן ענקית, איזה פחד.

שנים ניסיתי להבין מה הטעם, מה הסיבה לאותה ציפורן. האם היה זה פריט אופנתי, האם זה קשור לחציית הלחם? בגלל שאורי היה בן האדם היחידי שהכרתי עם ציפורן ענקית כזאת וגם חותך הלחם היחידי שהכרתי הנחתי שכן. אולי הוא מנקה עם הציפורן את הפירורים מהחריצים בדלפק?

החלטתי לברר את העניין. אז הלכתי לאבירם, השיכור הזקן שישב תמיד במרכז המסחרי בגילה והציק לאנשים, אך עם זאת נחשב לאחד שמבין באמת בדברים שעל גבול הפילוסופיה.
"אבירם", שאלתי, "למה לאורי מהמכולת יש ציפורן ענקית?"
"לך ממני ילד", הוא ענה, "אין לי מושג על מה אתה מדבר".
"אורי, מ ה מ כ ו ל ת", התעקשתי, "יש לו ציפורן ענקית בזרת, למה?"
"לא יודע ילד, בטח בשביל הקוק".
"בשביל מה?"
"בשביל הקוק ילד, קוקאין".
"מה זה קוקאין".
"די ילד עזוב אותי בשקט".
"רק תגיד לי מה זה. חומר ניקוי לדלפק? קיסם שיניים? משהו לחתוך איתו?"
"לא ילד, עזוב אותי בשקט".
אבל אני התעקשתי וסיפרתי לאבירם שהציפורן מפחידה אותי, שאני חולם על ציפורנים ארוכות שתוקפות אותי בלילה, שאני הולך בשכונה ומפחד שאורי יתקע לי אותה בעין או ישסף לי את הצוואר.
"אין לך מה לדאוג ילד, הציפורן זה לכיף, לא להזיק לאף אחד."
"אתה בטוח?" , שאלתי.
"בטוח", הוא אמר והתחיל להשתעל.
נרגעתי.
עם הזמן אורי הפך יותר ויותר רזה, משך כל הזמן באף ואיבד את הטאצ' שהיה לו בחיתוך. יום אחד פתאום הוא סגר את המכולת ונעלם. אמרו שהיו לו חובות, שברח, ואני הייתי בטוח שזה בגללי. הרגשתי אשם, הרגשתי שזה היה בגלל המבצע המטופש הזה, החצי לחם ולא השלם, "גמרנו אותו", אמרתי לאמא, "הוא איבד בגללנו את המכולת, למה לא יכולנו פשוט לקנות אותו שלם וזהו".