חיוואי

פעם טיילתי במכתש רמון בקיץ. אני נזכר בזה פתאום בתוך הרעש המסמא של ההמון בארוחת צהרים במתחם המזון בעזריאלי. זה היה באמצע הקיץ, השמש הממה מרוב מרוב חום, אבני המגמה השחורות ריככו את סוליות הנעלים וטיגנו אותי, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מכאב.
לא יודע למה אני חושב על זה דווקא עכשיו, כשאני חופר במנת האוכל המרוככת ושולה ממנה חתיכות עוף מטפטפות רוטב שומני. אני נזכר בקו צר של צל שמצאתי לבסוף תחת עץ שיטה. איך נשכבתי על הרצפה, התקררתי מתחתיו והבטתי לשמיים, שלושה חיוואים חגו מעלי בעיניים רעבות, נראה היה כאילו הם מחכים שאתפגר.
לפנות לך שואלת אשת נקיון מבוגרת לבושה בבד נילוני לבן שעליו מולבש גם ניילון לבן, אני מהנהן בשלילה, היא מתרחקת ומנקרת שאריות מזון מהשולחן לידי. במסעדה, מאחורי חלון מתכת מביט אלי שוטף כלים כהה עוד, מישהו מניח לו צלחת על אדן החלון והוא מושך אותה וחוזר לעבודה.
איזה פחד תקף אותי שם תחת העץ. זה היה אחד מאותם רגעים שבו גלגל החיים מתהפך לו פתאום כמו שעון חול, שבו האדם מבין שהפך מאדון שתר את עולמו, מלך המכתש, לטרף. פתאום נראה היה לי שהטבע כולו ממתין שאשבר. דמיינתי לראות את פניהם מלאות התאווה של חרקים שהתלכו סביבי מרוגשים, איזה נמר (אולי חומבבה הנמרה האחרונה בנגב) שחמק לו בינות לצללים ושרוכי ריר שרוכים אחריו.
אני קם מהשולח ומסמל למנקה שסיימתי, רואה אותה מתקרבת אלי ואוספת את השאריות, ואחר כך מניחה אותם על אדן החלון המתכתי.
אחר כך, כשאני יורד במדרגות הנעות אני מתמלא פחד מוזר, כמו הד של משהו שידעתי פעם ונשכח ממני.