משה לסתות הברזל אסולין

היה פעם בעיר אחד עם פנים של פלטינה. עם לסת של עשרים סנטימטר כפול שלוש, ועיני חפרפרת ושיער שחור חלק שאף פעם לא נחלש או נסוג לאחור או הלבין, חזק כמו חוט דייגים ויפה, יפה כמו מתריס כנגד פאר הפנים המכוערות שאותן הוא חותם. ובעליהם שנראה בדיוק באותו גיל כל השנים, כאילו לא התבגר אפילו ביום, וטען כל הזמן כשהחמיאו לו שזאת הפלטינה שמותחת לו את העור כמו מפרש. עסקן צעיר שהיה מלך העיר, שהכיר את כולם כולל את ראש הוועד נחמיאס באופן אישי, שמספר הפלאפון שלו היה ידוע לכל והיו מתקשרים אליו רבים בבקשות שונות ומשונות שלכולם היה מגיב באדישות, כמעט בחוסר סבלנות, אך תמיד מקיים בלי חשבון. מספר טלפון שזכרו כולם, אפילו כמה כרטיסי ביקור שעשה במכונות שהוצבו בשנות התשעים של המאה שעברה בקניון וחילק לכולם, או מאות הדפסים עם שמו שנגזרו בשעות הצהרים, כשהיה קם אחרי בילויים ליילים ארוכים, שותה קפה ומתכנן את היום.

והיה מספר שהגיע מביתו של רב חשוב, ושבגלל שפיתה את ביתו למשכב סולק לתמיד. אך עליו היו מספרים שבעצם הוא הומוסקסואל חבוי, ואכן את מירב זמנו היה מבלה אפלטונית בחברת נערים צעירים אך מעבר לכך שום עדויות לדבר לא הגיעו. והיו שאמרו שיש לו לב של זהב וכוח נפשי של לוחם בקומנדו, וכל מה שרצה בעיר הזאת יכל להשיג.

מספרים שאיבד את פניו בתאונה או בקרב, ולמשך זמן מה עוד היה נוהג כמו מטורף, קובע שיאים חדשים שאותם היה כותב במחברת שנחה על לוח המכוונים. מסולם יעקב עד לצומת הבנקים – 6 וחצי דקות. מרמת רחל עד מעבר מנדלבאום – 4 דקות ושבע עשרה שניות, וחותם ליד הזמן שכתב בשמו כאילו הייתה זאת אסמכתה רשמית ומוכרת על ידי הממסר. והיה לו על הצוואר סטופר כחול שרק מורים לספורט לובשים, שעליו היה לוחץ כשמניע את האוטו בתיאטרליות, וקורא "צא!" כמזניק אצנים בתחרות מקומית.  ואחרי שהכניסו אותו למעצר בעקבות נהיגה במהירות מופרזת ושללו לו ת'רכב ל24 שעות הבין שאי אפשר, ונפל למרה שחורה ולא עזב את ביתו חודש ימים. אחריהם יצא מגולח למשעי, לבוש בחליפה שקנה ממאפיונר שמכר אותן במספרות במאתיים שקל החתיכה, וטען שהחליט להקים בעצמו סוכנות נסיעות.

בהתחלה השיג טנדר אחד קטן ונהג מאובק ודובר רוסית. אח"כ צי שלם של אוטובוסים, ומשם בעלות על חברת סלסלות לפירות, וטייס פרטי שעשה טיסות בשמי ישראל, וחלפן כספים ברובע, ופיצוציה במרכז העיר, ואלפי מכונות בוטנים שפוזרו בכל נפת הבירה ושחררו 7-8 בוטנים תמורת שקל אחד, ויש שאמרו שהם אלו שעשו לו את הקופה.

אבל תמיד המשיך להסיע כאובססיה שלעולם לא שבעה. מסיע כל אחד, לכל מקום, בכל סיטואציה, תמיד במחיר זול ממתחריו. מספרים שפעם הגיעה גברת עם קבלה מחברה מתחרה והוכיחה שגנב אותה במחיר, והוא מיד התנצל, שילם לה סכום מלא של יום הסעות, קנה את החברה המתחרה, וערם את אוטובוסיה אחד על השני במגרש חניה נטוש בעיר. אלו הפכו עם הזמן לאתר תיירות ובילוי מקומי, כמו המפלצת או סולם יעקב, פינת עישון של צעירים שחשבו שהוא הגדול מכולם, עד שראש הוועד נחמיאס שמע על העניין והרגיש מאוים והפיל את המגדל מסיבות בטיחות עירוניות.

הוא היה החסיד הגדול ביותר של ירושלים וסירב אפילו לשמוע על לעזוב. אפילו היה מוחק בטקסיות מהפלאפון את כל אלו שעזבו את העיר, הנוטשים הסרוחים הוא קרא להם. אם מישהו ירצה להוציא אותי מהעיר, היה תמיד אומר, הוא יצטרך לקחת אותי בכוח, הרבה כוח, ולהטביע אותי בחופי תל אביב, כי זאת הדרך היחידה שבה אני אגור במרכז. אבל נשיכה אחת מהלסתות האלה, היה אומר ונוקש בשיני המתכת בקול מצלצל, יכולה להוריד אצבע, אפילו כף יד, נראה מי יהיה מוכן לנסות.

הוא היה תמיד עובר בכל הפאבים שנותרו בעיר כל לילה, ונשאר אחרון שמחולל סביבם, אך לא שותה שום דבר חוץ ממיץ תפוזים,לא מעשן, ומדי פעם רק יוצא כדי לענות לטלפון, או לפגוש מישהו ולחזור לאותה פינה שהייתה שמורה לו בכל מקוםץ לשבת, להביט סביב כגביר ולחייך את חיוך הפלטינה שהיה ספק מפחיד, ספק מרתיע, ספק נפלא.

הדבר שהכי אהב בעולם היה להצטלם על במות באירועים חשובים. והיה נדחף בכל הכח לכנסי בחירות ברחבי המדינה, והצטלם עם שגרירים ואורחים מחו"ל, וראשי ממשלה, וקבוצות שלקחו אליפות, והיה מציג את התמונות שאסף באלבום שנשא תמיד בכיס המעיל. זה היה משה לסתות המתכת אסולין, גיבור ירושלמי, שגם אותו לבסוף הכריעה העיר.

ופעם אחת, אחרי שהעיר כבר שקרסה, מישהו התקשר אליו וביקש הסעת חירום לבית החולים באמצע יום שבת. והוא, שמעולם לא סירב לשום הצעה, ובטח שלא לבקשה חשובה כמו זאת, עלה על הרכב בפעם הראשונה מזה עשר שנים, ואסף את הלקוח כולל פתיחת דלת, והוריד אותו אחרי עשרות אבנים, בקבוקי תבעירה בפתח החדר מיון לתדהמתם של הרופאים.

כמה ימים התגאה בסיפור, וחזר עליו בפאבים אולי מאה פעמים, וחשב שהכריע את ההמון, ושגבר בעצמו על העיר. ובלילה שבו הרשה לעצמו לשתות בפעם הראשונה מאז שהיה ילד, נעמד על כיסא באר גבוה, וכוס עארק בידו וגאווה מבהיקה על עורו המתוח. אני, הוא אמר, משה אסולין, הילד הקטן משכונת מוסררה, אני הכרעתי את העיר.

וביום שישי בערב לא הגיע לאף פאב, וגם הטלפון שאש הצלצול התמידי בערה בו נכבה. וכבר ביום שבת מישהו סיפר שגופה נפוחה צפה לה בחופי תל אביב, שהייתה שלמה, ועיניה פקוחות, ורק דבר אחד לא היה לה, לסת עצומה שנעלמה אי שם בדרכו לשפלה.

אחר כך היא נתלתה מעל שלט ליד כיכר ציון איפה שגר, מבהיקה, אות לקרב אחרון שניצת והוכרע. ואחרי כמה ימים מישהו העיז והוריד אותה באורח כבוד, ועכשיו מספרים היא נעלמה, הפכה פריט אספנים ששווה אלפים, מזכרת אחרונה לגיבור ירושלמי בעיר שתמה ונשלמה.