על אהבתם של ערסים ובהמות משא

לא היה קל להיות ילד חיוור בדאון טאון גילה ירושלים. שלל איומים היו מחכים לך בחוץ, כאלה שאף פעם לא היית יכול להתכונן אליהם כראוי. והרי החוץ הוא הבילוי האמיתי, הוא הכל, ולכן היה עליך לחשוק שפתיך ולצאת באומץ אל החצר מקווה שאחת מההפרעות המוכרות לא תפגוש אותך בחוץ.

חס וחלילה היית יכול לפגוש בדרך חבורת ערסים במצב נייח ומצב רוח של פורענות, או גרוע מכך, ערסים במצב נייח עם קרטון ביצים, או ערסים במצב נייח שמזמינים במשחק כדורגל שהתארך יתר על המידה, או חלילה, פרחות שלידן ערסים במצב נייח, או הגרוע מכל, ערסים אחרי שהסתפרו תספורת אלי אוחנה שהקיצוץ האופנתי היה נותן להם מבט חולה בעיניים והיו יכולים לאדות אותך רק במבט.

למרות חלקם המאיים במעגל החיים השכונתי, לערסים היה גם תפקיד חיובי. הם היו אחראים בעיקר על תוכניות ההווי ובידור. אלו התרכזו בעיקר בהטרדה של אנשים שהם לא אתה, מה שהיה תמיד משעשע, וגם, לעתים רחוקות, במופע חיות שהיה חביב על כולם, או כפי שקראנו לו אז – הקרקס.

חיבתם של הערסים לחיות המשק היא דבר מוכר וידוע ועליו נכתב כבר בטח המון (הערה לעצמי, חפש בגוגל את המילים חמור וערס). מה יכול להיות יותר מפתה מהיכולת להחליף כמה מאות שקלים בבהמת משא? שהרי השקלים נעלמים להם בין האצבעות, והחמור, חיית בית נאמנה היא. אפשר לרכוב עליו, להכות בו ללא רחם, לרדוף איתו אחר כל מען דבעי ולכמה שבועות ספורים, לפעמים אפילו חודשים, לשלוט בשכונה. שכן במתחם סגור שבו כולם ילדים הנמצאים בעיצומה של הגדילה, מה יכול להיות יתרון יותר טוב מכמה עשרות סנטימטרים על גבו של חמור שממנו תוכל להביט אל העולם.

כך, פעם בכמה חודשים היה מגיע אל המתחם סנצ'ו פנצ'ה חדש. רוכב על החמור ומדרבן במילים ערביות שלמד מאי שם ורואה איך כל הילדים החיוורים שכמוני נסים על רוחם ומקווים שיעלם, מציצים אליו מהצד ביראה מהולה בהערצה.

לפעמים אף זכינו ללטף אותם. למדנו להגיע מוכנים אליהם עם אבנים מוחבאות בכיסים, ובטחון שהלך וגבר, ותחושה שאין עוד שפן שיוכל לצאת מהשיכון, לא נוכל להיות מופתעים מעולם.

עד שיום אחד נשמעה ממרחק טפיפת רגלים זרה שהייתה שירה שכונתית אמיתית. קלאק קלאק מלכותי שהדהד ולא הרבה אחריו הגיעה, לא פחות מסוסה.

זאת הייתה בהמה אפרפרה ואצילית שהגיעה בחסותו של אחד מהמנהיגים האמיתיים של השכונה (השם שמור במערכת מטעמי חשש), חיה אצילה שרקדה לה על מרצפות האספלט הלבנות, הקפיצה את שרירי ירכיה שוורידים בולטים בעסיסיותם, ומרוב התרגשות, שהרי כל ילדי השכונה הביטו בה בתימהון, חרבנה בכמויות גללים רכים וירקרקים שהסריחו את כל הרחוב.

אחר כך נעמדה, הביטה בנו המקומיים, הרכינה את ראשה בענווה כדי ללחך מעט מהקוצים שגדלו בין האבנים וחשפה את הרוכב האמיתי על גבה. הוא היה ערס מלכותי, גינג'יס שחייך חיוך של מליון קוביות סוכר, צקצק בלשונו מן צקצוק אחורי ששמור לסוסים, כזה שלא ידעתי שקיים בכלל, אמר הויסה וחצה את ההמון שבא להעריצו מקרוב, הרחק החוצה מהשכונה.

עד היום אני לפעמים חולם איך אני עולה על החיה האצילה הזאת וחוזר לחצר שמאחורי רחוב האזוב. איך הילדים מביטים בי בהערצה. אז אני מתעורר ומבין שמה שהיה כבר היה, יש כאלו שנועדו לתהילה שכונתית ויש כאלה שנועדו לחלום עליה.  ובכל זאת, בלי לדבר על זה יותר מדי, אני מתכנן יום אחד לקנות לי איזה בית עם גינה. ומאחורה כדי שתהיה מזכרת מהתקופה, לסדר לי איזה חמור קטן שיעמוד בפינה.