על אהבתם של ערסים ובהמות משא

לא היה קל להיות ילד חיוור בדאון טאון גילה ירושלים. שלל איומים היו מחכים לך בחוץ, כאלה שאף פעם לא היית יכול להתכונן אליהם כראוי. והרי החוץ הוא הבילוי האמיתי, הוא הכל, ולכן היה עליך לחשוק שפתיך ולצאת באומץ אל החצר מקווה שאחת מההפרעות המוכרות לא תפגוש אותך בחוץ.

חס וחלילה היית יכול לפגוש בדרך חבורת ערסים במצב נייח ומצב רוח של פורענות, או גרוע מכך, ערסים במצב נייח עם קרטון ביצים, או ערסים במצב נייח שמזמינים במשחק כדורגל שהתארך יתר על המידה, או חלילה, פרחות שלידן ערסים במצב נייח, או הגרוע מכל, ערסים אחרי שהסתפרו תספורת אלי אוחנה שהקיצוץ האופנתי היה נותן להם מבט חולה בעיניים והיו יכולים לאדות אותך רק במבט.

למרות חלקם המאיים במעגל החיים השכונתי, לערסים היה גם תפקיד חיובי. הם היו אחראים בעיקר על תוכניות ההווי ובידור. אלו התרכזו בעיקר בהטרדה של אנשים שהם לא אתה, מה שהיה תמיד משעשע, וגם, לעתים רחוקות, במופע חיות שהיה חביב על כולם, או כפי שקראנו לו אז – הקרקס.

חיבתם של הערסים לחיות המשק היא דבר מוכר וידוע ועליו נכתב כבר בטח המון (הערה לעצמי, חפש בגוגל את המילים חמור וערס). מה יכול להיות יותר מפתה מהיכולת להחליף כמה מאות שקלים בבהמת משא? שהרי השקלים נעלמים להם בין האצבעות, והחמור, חיית בית נאמנה היא. אפשר לרכוב עליו, להכות בו ללא רחם, לרדוף איתו אחר כל מען דבעי ולכמה שבועות ספורים, לפעמים אפילו חודשים, לשלוט בשכונה. שכן במתחם סגור שבו כולם ילדים הנמצאים בעיצומה של הגדילה, מה יכול להיות יתרון יותר טוב מכמה עשרות סנטימטרים על גבו של חמור שממנו תוכל להביט אל העולם.

כך, פעם בכמה חודשים היה מגיע אל המתחם סנצ'ו פנצ'ה חדש. רוכב על החמור ומדרבן במילים ערביות שלמד מאי שם ורואה איך כל הילדים החיוורים שכמוני נסים על רוחם ומקווים שיעלם, מציצים אליו מהצד ביראה מהולה בהערצה.

לפעמים אף זכינו ללטף אותם. למדנו להגיע מוכנים אליהם עם אבנים מוחבאות בכיסים, ובטחון שהלך וגבר, ותחושה שאין עוד שפן שיוכל לצאת מהשיכון, לא נוכל להיות מופתעים מעולם.

עד שיום אחד נשמעה ממרחק טפיפת רגלים זרה שהייתה שירה שכונתית אמיתית. קלאק קלאק מלכותי שהדהד ולא הרבה אחריו הגיעה, לא פחות מסוסה.

זאת הייתה בהמה אפרפרה ואצילית שהגיעה בחסותו של אחד מהמנהיגים האמיתיים של השכונה (השם שמור במערכת מטעמי חשש), חיה אצילה שרקדה לה על מרצפות האספלט הלבנות, הקפיצה את שרירי ירכיה שוורידים בולטים בעסיסיותם, ומרוב התרגשות, שהרי כל ילדי השכונה הביטו בה בתימהון, חרבנה בכמויות גללים רכים וירקרקים שהסריחו את כל הרחוב.

אחר כך נעמדה, הביטה בנו המקומיים, הרכינה את ראשה בענווה כדי ללחך מעט מהקוצים שגדלו בין האבנים וחשפה את הרוכב האמיתי על גבה. הוא היה ערס מלכותי, גינג'יס שחייך חיוך של מליון קוביות סוכר, צקצק בלשונו מן צקצוק אחורי ששמור לסוסים, כזה שלא ידעתי שקיים בכלל, אמר הויסה וחצה את ההמון שבא להעריצו מקרוב, הרחק החוצה מהשכונה.

עד היום אני לפעמים חולם איך אני עולה על החיה האצילה הזאת וחוזר לחצר שמאחורי רחוב האזוב. איך הילדים מביטים בי בהערצה. אז אני מתעורר ומבין שמה שהיה כבר היה, יש כאלו שנועדו לתהילה שכונתית ויש כאלה שנועדו לחלום עליה.  ובכל זאת, בלי לדבר על זה יותר מדי, אני מתכנן יום אחד לקנות לי איזה בית עם גינה. ומאחורה כדי שתהיה מזכרת מהתקופה, לסדר לי איזה חמור קטן שיעמוד בפינה.

11 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

11 תגובות ל-“על אהבתם של ערסים ובהמות משא

  1. פגוע חמורים מפסגת זאב

    אני מרים לבלוג להנחתה: אנא דון בקשר בין הערסים שמגדלים חמור לאלה שבונים סוכה באמצע גן השעשועים בשכונה. האם מדובר באותה קבוצה? האם החמור עשוי לשמש לשמירה על הסוכה? האם מומלץ לאסוף את הקרשים לסוכה בעזרתו? וגם- ההבדלים בחמורים בין שכונות הצפון והדרום בעיר. ייתכן שכמו בענין גרעיני המשמש (אג'וקים בצפון מול אג'ואים בדרום), גם בחמורים מבדיל כל אזור את עצמו במנהגים ובטרמינולוגיה יחודיים?

  2. אם כבר – למה שלא תלחך את העשב שמאחורי הבית שלך סוסה, ולא רק חמור? בשכונת ארמון הנציב עילית ותחתית מדהירים קלות את הסוסים על הכביש נערים מצור באהר ומג'בל מוכבר. אין לי מושג האם הם הערסים של השכונות שלהם. נראה לי שהם הם האצולה.
    ואל תדאג: הילדים החיוורים הם לא פעם המוכשרים ביותר. נו, למה לא תעשה הסבה לפילוסופיה של ההייטק? תהיה גם חיוור, גם חכם, גם פילוסוף וגם מוצלח בייצור כסף.
    עוד לא מאוחר!

    • amitgoldenberg

      רעיון מצוין כרמלה. עובד עכשיו על קורות חיים למדפיס הממשלתי , אולי אפילו לחברה למדליות. בואך בשלום צאתך לשלום איתך לאורך כל הדרך

  3. דאון טאון גילה?
    אנחנו שנינו מאותו הכפר!
    ערסים אני זוכרת ובכמויות. ופריחות גם. בהמות על ארבע לא כ"כ יצא לי לפגוש מקרוב… חתיכת פולקלור פספסתי 🙂

  4. משעשע, וגם ירושלמי. נחמד לבקר פה.

  5. אוי. פוסט מעולה. צקצקתי וצחקקתי. מוכר לי הסיפור הזה, קצת, מילדותי בפתח תקווה. נקודה לא מוארת בתרבות החברתית הישראלית.

  6. קרקץ

    אשכרה, מה זה הדבר הזה???
    זה כל כך הזוי שאין סיכוי שהייתי אפילו חושב על החלק המוזר הזה בילדות בגילה, אם לא היית מזכיר.
    או כמו שגאידמק פעם אמר בנוגע לאוהדי בית"ר: "אני לא מבין את השנאה הזאת שלהם כלפי ערבים. הם הרי כל כך דומים להם"

  7. צורם לצארום

    במסגרת סיורי אחה"צ עם הבן אני נתקל לא אחת בתוצאות אותן בהמות. גן הגלים וגן הצב שינו פניהם והפכו למחראה של ממש, וזכרונות הילד על כרי דשא מוריקים ומשחקי כדורגל עם החברים נצבעו בחום.

    הגללים הם הבעיה של כולנו.

    סיירת אבות ובנים תחל את פעילותה ביום שבת הקרוב. נפגש כולנו להרשמה ויציאה לסיורים ברחבת האנדרטה (שלום) ובפסל הכחול (צילה).

    * דמי הרשמה בעלות סמלית של 10 ש"ח (העלות כוללת עמדת כיבוד קפה ועוגיות וחולצות טי שירט באדיבות מנחם – כלי כתיבה ומוצרי סידקית).

    מקווים לראותכם,

    שלום וצילה

  8. אביב

    זה העיוות של חלום הפוני האמריקאי והתגלמותו של עומאר מהסמויה בילדותנו. שוט-גאן, חמור, סיים סיים. אם הם יכולים לגנוב חמור ולעשות לו את המוות (בטח חטפו בסוף היום מכות רצח מתושבי הכפר הערבי שהחמור יצא ממנו לטיול ולא שב, סלש מכות מאבא בגופיית סבא וסיכת ביטחון על הכתפייה נגד עין הרע), מה הם יעשו לי?! ולפפריקה!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s