בושות

срам

נער ממתין בחדר בית מלון עם אביו. השעה כבר שש ושבע דקות. עווית קלה של עצבים חולפת על פניו, הוא משפשף את עיניו בכוח, כמו שעושה בדרך כלל כשהוא מובך, כאילו למחוק את עצמו. הלוואי שלא יבואו, הוא מתפלל, נשמעת דפיקה בדלת.

לחדר נכנסות שתי נשים, אחת מבוגרת, בת שישים וחמש הוא מנחש, שיערה קצר ומתולתל וצבוע בורדו כהה מדי, לא טבעי ומזכיר לו במשהו את סבתו. היא כפופה, נראית זקנה מכפי גילה, נכנסת לחדר ומיד מוצאת לה פינה במבואה הקטנה ומחליפה את בגדיה. לובשת נעלי בית וטרייניג, מחייכת כל הזמן. הנער עוקב אחריה, הוא מנסה להבין האם זה חיוך של מבוכה או שמא חלק מהאווירה הנעימה שהיא מנסה לכפות. החדר קטן מדי, היא מסיימת ובוחנת אותו ביעילות, כמו שאחר כך תבחן את גופו השדוף, כאילו היה בור בכביש בדרך הבייתה. אחר כך זורקת כמה מילים זרות לזאת שהגיעה איתה, השניה, הצעירה יותר, שעונה לה כמה הברות קשוחות בחזרה. הצעירה השילה כבר את מעיל העור שלה וחשפה חולצה שחורה, קצרה מדי, שאינה מכסה כראוי את בטנה. שיערה צבוע בלונד, פוני ישר וארוך מדי, אף נשרי שנחלץ מבין השערות ועינים עוטות איפור שחור שנזל מעט במשך היום. לרגליה מגפי עקב, בניגוד לשותפתה היא לא מחליפה את בגדיה, כמו שלא הסתגלה לנוחות שבעבודה, שגופה לא נכנע לכיפוף הבלתי נמנע של המקצוע. יש בה, בחוסר החלפת הבגדים, משהו עמיד, חוצפני, הוא מיד מחבב אותה יותר. אצבעותיה דקות מדי, ציפורניה עשויות מדי, כמעט חלטוריסטית. אחר כך היא תהיה זאת שתעשה את דיבורי העסקים.

הנער עובר לישיבה בקצה המיטה, מבטו מושפל מטה, הוא חושב על אביו שיידרש לנהל את הסיטואציה במקומו, שהרי הוא התמסר למבוכה, אך איך אפשר בכלל לנהל מצב בלתי אפשרי כמו זה? הוא מקנא באב על העובדה שאפילו כעת הוא יכול להיות מזמין, על מראו השובבי וההקלה שהוא משרה. האב פורש את חיבתו על החדר בלא מאמץ מיותר, פוגש בהסתייגות בנו ועוקף אותה ומדביק איתו את שתי הנשים. אחר כך הוא מסיר את חולצתו בתנועה אחת כאומר, לי אין שום בעיה, משיל את מכנסי הטריינינג שהבן הכריח אותו ללבוש לפני שהגיעו הנשים (אתה לא יכול לקבל אותן בתחתונים, השתגעת?), ונותר בתחתוני סבא מרוטות בצבע ירוק. הוא נעמד בעמידה גאה כאומר לבנו, כמו שאמרתי – מתחתונים התחלנו ובתחתונים סיימנו, הנער מביט בו ומתרגז אך מבין את הרמז ונכנע לגלגול האירועים. הוא מעיף מבט בשתי הנשים כדי לבדוק אם הן שמות אליו לב, וכשמזהה פרצה מסיר מיד את החולצה הקצרה הכחולה שלבש ונותר במכנסים קצרות שלקח מאביו. כאילו כדי להבהיר שאותן הוא לא מתכוון להוריד הוא קופץ למיטה ונשכב על בטנו, עוצם את עיניו וממתין.

עכשיו הם שוכבים, פניו של האחד מול השני על המיטה הצרה מדי. הנער פוקח את עיניו ומגלה שהאבא חיכה לו מחייך, הוא מחזיר לו חיוך נבוך ועוצם מיד את עיניו. עוברות כמה שניות והוא בודק שוב אם הוא מחכה לו, שוב פוגש במבטו המצפה, הפעם מלווה בקול אנחת תענוג. הוא עוצם אותם מיד, נרתע מחיבתו של אביו, מתמלא אשמה.

בינתיים מאחור, שתי הנשים סוגרות ענינים אחרונים. הנער לא מבין את השפה שבה הן מדברות אך נדמה לו שמדובר בחלוקת הבשרים. אני אקח את האבא אומרת המבוגרת, אי אפשר את הצעיר, תראי איך הוא רועד מרוב מבוכה, זה מגעיל בשבילו להיות עם מישהי זקנה כמוני. אל תדברי שטויות מנסה להחמיא לה הצעירה, את לא זקנה, הוא לא רואה אותנו בכלל. כך היא רגילה לחשוב על עצמה כשהיא באה, כמו מכונה בלי גיל, ובכל זאת משהו בסיטואציה המתוחה גורם לה להרגיש מושכת, היא מודה לעצמה שלא ויתרה על העקבים. אני אקח את האבא עונה המבוגרת כמתעלמת מהמחמאה, עוקפת את המיטה ומתחילה בעבודתה.

כמה שניות של שהיה באין זמן עוברות על הנער, הוא שומע את נהמות אביו, כמצפה לשמוע תשובה שמגיעה ממנו אך אינו מסוגל להחזיר קול. הוא מתמלא בעצבים על כך שנכפתה עליו הסיטואציה, רוצה להעיר על כך דווקא עכשיו, באופוריה המדומה הזאת בין שניהם, להרוס את הרגע עד שהוא והאב ושתי הנשים ידעו בבירור שהוא לא מרוצה, אבל מפחד.

בינתיים, כדי להפיג מתח של ארבעה אנשים על מיטה זוגית אחת, הזקנה שחיוך שבור שניים נמתח על פניה מצביעה בעיניה על הנער ואומרת לצעירה, תזהרי עליו, שלא תהרגי אותו במיטה. הצעירה סוקרת אותו ומבחינה שהוא עוד לובש מכנסים, היא פולטת אנחה בולגרית מבטלת שמשמעותה טפשון קטן, ומושכת אותם מעליו בתנופה, כאילו היה ילד, וכשהם נותרים בידיה היא מנופפת בהם מול פניו בנזיפה. הוא נותר בתחתונים כחולות, ומרגיש קור של חדר חורפי שמתערבב עם חום הבושה וידיה שמתחילות לעבוד משוחות בשמן של ריח ורדים וקוקוס.

הוא מדמיין דיבורים שיכלו הוא ואביו לעשות תוך כדי. הוא, כלומר אביו, היה עומד בזה בקלות. שיחות חולין כאלה שהיו יכולות להכחיד את הנשים בעודן מזיעות מעליהם. תמונות מסרטים רצות בראשו, נשים שמגבות לבנות מלופפות על ראשן המשוחחות שיחות קלות, מתעלמות, הוא מתקשה להבין איך שיחות כאלה היו יכולות להתנהל בכלל. ובינתיים אלו שמעליהם עם ידן על העליונה, מפטפטות בניהן כמו שתי מכונאיות בהחלפת שמנים שגרתית.

נתקלתי פה בגבשושית אומרת הצעירה.

תני להרגיש, אומרת הזקנה ואוחזת בכף רגלו ביד חזקה, יבשה מעט, פולחת את חומצת החלב ומפוררת אותה בכמה תנועות קלות.  תראי איך אני עובדת עם הפרקים, היא אומרת, קלטי את התנועה הסיבובית, את רואה? בדיוק ככה.

יש לך אצבעות ברזל מחמיאה הצעירה.

לא נולדים עם אצבעות ברזל מותק, עונה הזקנה בחיוך, וגם לא הולכים איתם למכולת, רק עם טיפים.

יתנו, אומרת הצעירה, רק מהבושה יתנו.

הנער מתחיל להרגע, לשכוח, מתמסר לידיה המשומנות של הצעירה, לרגע גם הוא משחרר אנחה, שמשתלבת היטב בזרם אנחות התענוג המפותל אל אביו, הצעירה מגיבה בחיוך והוא מיד מצטער כמבין שקיבל על עצמו מרות, ויתור על האנטי התמידי שהוא מנסה להציג, וחוזר לרטון לעצמו בעצבים. פתאום הוא שם לב שהטלוויזיה שדלקה כשנכנסו לא כובתה, שזמרת בולגריה מחומצנת נעה כחתולה בין שני גברים חשופי חזה. הוא מסדר את ראשו שיוכל להביט בה, רואה את לבושה החושפני, והטוהר המלוכלך והזוהר של הקליף מזנב בשאריות הביטחון שבנה עד כה. ידיה המשומנות מלטפות את שיערו, מותחות את קרקפתו לאחור, הוא מתכווץ.

והאבא, הוא מנותק לחלוטין, שכח את הגוף המיוזע שנח על המזרון, רק המגע קיים בשבילו, תלוי בפני עצמו, חופשי. זה מטריד את הנער, הוא לא מבין איך הוא יכול להפסיק את סימפונית המחשבות הזאת, הוא מקנא וכועס ורוצה להעיף את שתי הנשים הזרות שגוהרות מעליהן, להטיח אותן בקיר באלימות ומרגיש את כבדותן מעליו והזמן נמתח ונמתח אך לא מסתיים.  היא מסובבת אותו ומשנה את תנוחותיו וצובטת אותו ומכה, מכלה בו את זעמה ומנגד גם מפטפטת בבולגרית, לרגע מעיפה מבט קל על ג'י זי בקליפ ניו יורק ונרגשת למראה הבתים הגבוהים המצולמים ממסוק שכור לערב, אפילו מעירה את תשומת לב המבוגרת שנמצאת תמיד צעד אחד לפניה. היא מלטפת את אוזניו והוא מתמלא באי נוחות, אז בדיוק האב מעיר, כמה טוב המגע הזה באוזניים, פשוט אומנות. הוא מנסה להשתחרר ומדמיין אותה חולמת על עצמה יושבת במרפסת באחד הבתים הגבוהים בעיר, תקועה אי שם בכפות הרגלים, היבשות מדי, היא מעירה, הוא מתבייש.

אחר כך המבוגרת מקימה את אביו בתנועות סטירה חזקות ובוטחות על העורף, ופורשת מפה לבנה על הרצפה ומורה לו באצבע משומנת לשכב ועולה עליו, דורכת בכוח ומאבדת שליטה ואוחזת במסגרת המיטה כדי לקבל יציבות ונושפת ואומרת אוך, אוי, אוך בכל צעד שעושה עליו, פורקת כל עול. האב מצטרף אליה ומלווה את נשימותיה עם שלו וביחד הם נאנחים בהנאה אנחות שמביכות מעט את הנער אך גם מעלות חיוך על שפתיו, שאותו הוא מסתיר בסדין.

הצעירה בדיוק סיימה לעבוד ומציעה לו לתפוס את מקומו על הסדין, אך הנער מסרב, ואפילו מצליח לשחרר לה חיוך של תודה וקם ואומר לה ת'נק יו , רילי ת'נק יו והמבוכה שלו מגיעה לשיא כי היא טובלת בפרידה שהוא שונא כל כך, אפילו ממנה.

אביו בדיוק קם ומביט בו בחיוך ואומר בפשטות שלעולם לא תהיה לו: זה היה מ צ ו י ן, וזה בשבילו האות לברוח. הוא קם ונעלם בחדר השירותים ומתיישב על האסלה ושומע את השניות האחרונות של העסקה, את המבוגרת מחליפה את בגדיה בחזרה והצעירה שיודעת קצת אנגלית, מנסה לברר כמה זמן ישארו כאן, והאם יצטרו את שירותיה שוב במהלך הימים הקרובים.

אחר כך יש שתיקה, אבל דלת חדר המלון לא נפתחת או נסגרת והוא מבין שהם מחכים לו ושיאלץ לפתוח את הדלת ולראות אותן שוב. הוא קם וגורר את עצמו החוצה, פותח את הדלת ופוגש בהם ממתינים לו בחצי עיגול, מחייכים זה לזה כמי שעשו משהו מאחורי גבו. הצעירה חומקת לשטוף את ידיה והאב מדסקס איתו על כמות הטיפ, אבל אומר תשר כי טיפ זאת מילה בנלאומית.

אחר כך הן הולכות. הוא חוזר למקלחת ופותח את המים. בכל זאת, בגלל שהדלת קצת פתוחה, הוא שומע את אביו שר בחוץ שיר מאושר שהוא ממציא תוך כדי, משהו כמו, היום עושים מסג'ים, היום עושים חיים. הוא שואל את עצמו למה הוא לא יכול להנות ככה, כמוהו, בלי לסבך כל דבר, שומע את החזרה הפשוטה של המילים ומייסר את עצמו בפער ביניהם שלעיתים הוא מיחס לו יתרון לעצמו, ולפעמים הוא מבין כמה רחוק הוא נמצא מאחור. כמה הוא שונה ממנו, איך הוא יכול להינות מזה בלי שום עכבות. ואני, אני מכווץ כולי, עצור ובלתי אפשרי וקשה כל כך לעומתו והשרירים שלי, אלו של החופש הזה, הם כל כך קשים וחלודים וכולם רואים את זה, רואים את הפער שבינו לביני ויודעים שמשהו שם לא עבר בדרך. הוא שומע אותו שר בחדר ויודע הוא לא והוא לא והוא לא. פתאום הוא מרגיש לכוד בחדר האמבטיה, ומבטו מתרוצץ בין האריחים, לרגע אחד הוא רואה השתקפות של עצמו על העמוד שמחזיק את הטוש, מנקה ממנו את האדים והטיפות ובוהה בו ארוכות. רק אז, בפעם הראשונה הוא מבין שגם הוא מחייך, חיוך שמסתיר משהו מהמבוכה שעדיין ספוגה בו, בלי ששם לב, אבל עדיין שיש בו משהו, שמחה כזאת שאפשר לראות. ואולי הוא בעצם גם כן.

ב.צ ב.ז

5 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

5 תגובות ל-“בושות

  1. אילי

    אני מבין מהתיאור הצבעוני שזה סיפור אמיתי?

  2. amitgoldenberg

    כל סיפור הוא אמיתי

  3. חג'ג', סיפור מארץ הסרטים. התמונות נראו בעיני כסצנות מסרט, ואולי בגלל זה ציפיתי לאיזו דרמה. היא לא היתה, אבל הסוף בכל זאת מפתיע. איך הגעת לסוף כל כך מפויס ונינוח?
    וסיבה שלא כל כך מחמיאה, בעיני, לכך שחשבתי על סרט: המילים, שהן אבני היסוד, הטפחות, הרצפה, התקרה והמשקופים של סיפור – לא די חזקות ועשירות כאן. ולא רק בגלל התחתונים שהם מין זכר ו"ניקבת" אותם, כך גם המכנסיים, אלא בעיקר מפני שחסר לי הביטוי הספרותי. טוב, אני לא מצליחה להסביר את עצמי, זה ברור לי.

  4. במילה cpam התכוונת ל spam באותיות ציריליות?
    CПАM

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s