אודיסאה לג'לג'וליה

מה עושה בן אדם שרוצה להגיע בתחבורה הציבורית מתל אביב לג'לגוליה? את השאלה הזאת שאלתי בבוקר שטוף שרב בעודי בוחן את חוסר האופציות שלא נפרשו לפני בלוחות הזמנים. ביחד עם כפרים זניחים אחרים באזור המשולש, ג'לג'וליה הוא מקום שאוטובוס אחד ביום ממצה את אפשרויות הגישה הציבורית אליו. לתושבים הפרימיטיביים במילא אין סיבה לצאת מהכפר.
אבל מי אני שיוכרע בקלות כזאת בידי זוטות שכאלו. אני אדם נחוש עם מטרה, והמטרה שלי – ג'לגוליה. המרחק מתחנת הרכבת של ראש העין צפון אל הכפר הוא 8 ק"מ, מרחק גדול מדי בהליכה ואוטובוס כאמור אין, ולכן בחרתי לכסות את המרחק שנותר באופנים. כיוון שרכבת ישראל אינה מאפשרת לנוסעיה לעלות עם אופנים רגילות לתוכה, שאל עבדכם הנאמן זוג אופנים מתקפל משכן יקר. מדובר בצמד גלגלים קטנים המחוברים לכמה מוטות מתכת לכדי סגסוגת אדיוטית להחריד. אני, חובב אופני פלדה קלאסיות ואציליות שכמוני לעולם לא הייתי מעיז להראות את שרירי עכוזי מתאמצים בשביל חתיכת צינור מתקפל שכזה. אבל ג'לג'וליה, החלום, הביאה אותי לקבל את ההשאלה בשמחה, למלא אוויר בגלגלים שלא התגלגלו מזה זמן רב ולצאת לדרך אל תחנת הרכבת.

והנה בכניסה לתחנה התגלה המכשול הראשון. בעודי מקפל את צינורות המתכת הגיע אלי שומר חסון והודיע לי שאי אפשר להיכנס לתחנה עם אופניים מקופלות אלא אם כן הן מכוסות.
"מכוסות במה?", שאלתי.

"בכל דבר", ענה, "בחתיכת בד, בתיק, תכסה אותם במשהו ותכנס".

"אין לי כיסוי", עניתי,

"אין לך כיסוי אתה לא נכנס", קבע.

"אבל למה? מה המשמעות של כיסוי?", התחננתי.

"ככה", ענה, "אלה התקנות".

לא הסתפקתי בתשובה, שהרי ג'לג'וליה פיתתה אותי בלחישותיה. הפעלתי את המנוע הקטנוני שנמצא אצלי תמיד בהיכון ודרשתי  שיראה לי היכן בתקנון הרכבת כתוב שעלי לכסות את האופנים.

הוא חכך בדעתו לכמה דקות ואמר שאינו יודע ושידבר עם מנהל התחנה, אחר כך עלה מול הביג-בוס במירס וחזר אלי מנצח בקביעה שהמנהל אמר שאסור וזה הכל.
"אני רוצה לראות את המנהל", דרשתי.
"הוא עסוק", ענה.
"אז אני נכנס עם האופניים", הצקתי.
"לפי התקנון מותר לי לעכב אותך מכניסה לתחנה למשך שלוש שעות, ראה עצמך כמעוכב",החזיר.

הגבתי באמוציונאליות. החיבה שלי לפרינציפים והרצון שלי להגיע לכפר נשזרו זה בזה לכדי סבכה בלתי ניתנת להתרה. השומר ראה את מצוקתי והזמין את המנהל.

הוא הגיע אחרי חמש דקות, כולו מהודר ומלא בשמחה ושאל אותי לשלומי, אמרתי לו שאני מבקש להיכנס עם האופניים והוא חזר על התקנה המטופשת. ביקשתי לראות אותה כתובה והוא אמר שאין לו עותק של התקנון.

לא הייתה ברירה, אז עשיתי עליו מיקי רוזנטל והדלקתי את המצלמה בפלאפון. הוא הגיב כמו אח עופר שנתפס במהלך תפירת מכרז והתרגז, מה שהפך מהר מאוד למשחק המטופש הבא.

הצילום הפולשני שלי, וההתעקשות המיותרת על הנקודה הביאו את המנהל להזמין משטרה. הייתי נשאר ומתעמת גם איתם, כי באותו רגע כבר נשמטו להם כבודי העצמי, יובש חולצתי וסבלנותי המופלגת. אבל, כאמור, הייתי צריך להגיע לג'לג'וליה. ולכן הותרתי את המנהל והמאבטח רוגשים ותרתי אחר האוטובוס לכפר סבא. משם, אמרתי לעצמי, תעשה את הקילומטראז' שנוסף באופניים.

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם "מה לעזאזל היה לבחור בג'לג'וליה שהביא אותו לבייש עצמו מול ההמון בכניסה לתחנת סבידור מרכז (שאלוהים יודע למה לא קוראים לה רכבת צפון)". שמא הייתה זו חומוסיה מפוארת? שיפודיה נהדרת? מוסכיה מוזלת? לא לא ולא – טניס.

אם יזדמן לכם להגיע לג'לג'וליה ולהרחיק עד לפאתי הכפר תוכלו למצוא ליד מגרש הכדורגל של הפועל ג'לג'וליה המפוארת מגרש טניס משופץ. את מגרש הטניס חידש אדם יקר בשם דניאל קסל שהחליט להרחיק דווקא עד לאזור המשולש כדי להדביק ילדים באהבתו. דניאל מאמן ילדים במגרש הטניס ששיפץ וחולם על הקמת מרכז טניס שוקק, בדיוק כמו זה ברמת השרון ליד, שיהפוך לחלק מתרבות הספורט בסביבה, יצליח אולי לקרב בין האוכלוסיות, אולי להחדיר את הערכים הנלווים לספורט יחידני דורשני כל כך כמו ספורט המלכים.

קשה לתאר את הקשיים שדניאל מתמודד איתם יום יום בהגשמת החלום הלא שגרתי הזה. החל בבירוקרטיה, המשך בהתחברות לאוכלוסיה החשדנית ולמודת האכזבות וכלה בבדידות של פרויקט שנעשה על ידיד אדם אחד לבדו. סיזיפוס ישראלי עם חזון ענק ואמביציה מדהימה. מה הוא אם כך קרב פעוט במסע אל ג'לג'וליה בהשוואה לכל אלו?

חמש דקות אחרי הקרב המדובר, וכבר מצאתי עצמי דוחס את האופניים המתקפלות לתוך תחתית האוטובוס בדרך אל כפר סבא.

משם הכל כבר התגלגל בצורה נוחה יותר. המיזוג שקירר את עצבי, השמש שהחלה לרדת ולהאיר על העולם את האור הנפלא של אחר הצהרים, כולם עשו איתי טוב. מצאתי את עצמי בתחנה מרכזית כפר סבא, מרכיב את צינורות המתכת המצ'וקמקים ויוצא בכביש המהיר אל גלגוליה.

בעודי נוסע בצד הכביש המהיר, המרחבים הפתוחים של פאתי השרון חייכו אלי, חשבתי על המקום הזה ישראל, שיש בו כל כך הרבה חום וזיעה והתכתשות וגם כל כך הרבה יופי, ושקט שמחלחל מתוך קטנותו, מתוך האור הישראלי שנראה כמו שהוא רק פה. זה היה אחד מאותם רגעים שבו האדם מתאהב במקום מחדש, ששמחה פנימית גואה בתוכו והוא רוצה להיות כאן ולא בשום מקום אחר בעולם.

לג'לג'וליה הגעתי כבר במצב רוח מרומם, וזכיתי לראות ולצלם שני אימוני טניס שהיו לא פחות ממרגשים. עם אושר טהור שמבצבץ לו מבעד לסדקים, והומור ישראלי ערבי משותף, וילדות שיום אחד יגדלו אולי להיות סרינה ויליאמס או ציפי אובזילר, ואולי פשוט ילמדו שיש מישהו בצד השני שמעניין אותו כמה הן עובדות קשה כשהן אוספות את הכדורים אחרי אימון במגרש.

בהזדמנות זאת, דניאל מחפש מאמני/ות טניס, למעוניינים, נא לפנות אלי.