הגנות

סיימת לכתוב ספר. אתה אומר לעצמך, אני צריך עכשיו סוג של הגנה.

אתה אומר לעצמך, יותר מדי זמן נתת בטחון בכך שאתה יכול לעשות את זה, הרגע הגיע, ומה עכשיו? הפחד מטפס לך על הבגדים, מנסה להגדיר אותך מחדש. אתה צריך סוג של הגנה.

אתה חושב איך אתה יכול להגן על עצמך? איך אפשר להגן על מישהו מדבר כזה בכלל. אתה יכול תמיד לא לנסות לפרסם. אז לא תצטרך להגדיר מחדש, תוכל להיות כותב בפוטנציה, עובד על ספר נצחי. אתה אומר, לא סגרתי את כל הפינות, יש עוד דברים לעבוד עליהם. ניתן לעוד כמה אנשים לקרוא, אולי יהיו להם הערות. רוצה להשאר עוד קצת כותב בפוטנציה, מתקשה להפרד, תמיד היה לך קשה עם פרידות.

סיימת לכתוב ספר, אבל ממשותו של הספר שכתבת אינה מתגלמת בשום מקום, ואתה רוצה לגלם אותו, להטמיע אותו במוחות רטובים ורכים. אבל הפחד מהמעבר של כותב בפוטנציה לכותב משתק אותך. אז אתה מחפש הגנה. מה יכול להגן עליך? אתה יכול לזרוק הכל. להיות כמו אלה שקברו את הדפים שלהם וקיוו שימצאו אותם כשימותו, להשמיד הכל, אתה יכול להתמודד, אבל בכל זאת אתה צריך הגנה.

אתה אומר לעצמך, בראשון לחודש הבא אני מתחיל לשלוח, עד אז אני עובר עליו עוד פעם אחת אחרונה. אתה פותח את הדף הראשון קורא אותו, מתרגז, מוחק כמה שורות, הולך למחשב, מתקן. אתה אומר לעצמך, זה ייקח לי עוד המון זמן, המון המון זמן, לפחות עוד שלושה חודשים יקח לי לעבור על כל הספר. שוב חזרת לפינה המוכרת, אתה כותב בפוטנציה, יש לשטיח את הריח שאתה מכיר.

אז אתה מחליט לחזור אל הבלוג. הבלוג שנטשת לפני שנה כדי לסיים את הספר הזה שאתה לא ממש רוצה לסיים. אתה אומר לעצמך, הבלוג הזה, הוא מצויין בשבילי עכשיו, אני צריך אותו, הוא יגן עלי מעצמי.

—-

כמה תקווה, כמה אופטימיות פעם הייתה. אלתרמן תמיד נופל לנוסטלגיה כשהוא שיכור. מצטחק לעצמו, רגליו כושלות לעבר חדר השינה שבו מתחת למיטה הוא מוצא את הגיטרה.  מכוון אותה על בסיס E שרירותי, פורט עליה בידיים כהות.

היו זמנים,

אני אותם זוכרת,

היו זמנים…

איזה שיר.  הוא נתקף נוסטלגיה אלכוהולית ומחפש את המחברת. שומט את הגיטרה בקול עץ מהדהד. כלתי, אהובתי, איפה את, הוא מלחש לה בקול הפיתוי שלו, ומוצא אותה בתוך הערימות. פותח אותה באמצעה, מוצא את מה שחיפש:

המכות שחטפתי,

הם כאבו לי בגימנסיה, ברחוב בן שטח.

הם כאבו לי ברמב"ם, בבית אנא טיכו,

באבן ירושלמית, בתוך הנשמה,

כאבו לי בקייטנה בבית הנוער,

במפלצת,

בעמק האיילים הם כאבו,

בפנים, באוזן, בצלע השבורה.

טיפת דם שסחט מכתימה את המילה האחרונה. כזה רגשן הוא היה פעם, כזה מגזימן. והיום, בחיים לא היה מנקז טיפת דם. מה אם יזדהם הפצע, יפתח, מה אם לא יוכל לטפל בו, אם ירקיב, האצבע תנשור, אולי יצטרכו לקטוע את כל היד, עדיף לו למות בלי יד, עדיף לו למות.

מ.ש.ל.

13 תגובות

מתויק תחת ונתנה תוקף The becoming

13 תגובות ל-“הגנות

  1. עיוני, חג'ג',
    גם לאחר שעברת את הסף, והנה יש ספר, כמו שאמרו חז"ל: נתֵי ספר ונחזֵי, וחזית, וחזינו – עוד יש מכשלות ומהמורות ואכזבות וכאבי לב בהמשך. למה לפרט? מי כמוני בעלת ניסיון. הנה שאלה מהתחום המעשי-חצי פילוסופי: מה רוצה המחבר? שיקראו. שיגיבו. ששמו יוכר כיוצר, שיצירתו תוכר כיצירה ראויה לשם יצירה. כלומר, פרסום. כלומר, טיפת תהילה. וכאשר אלה, ואפילו הם מגיעים לזמן מה – חולפים להם לטובת המחבר הבא, האופנה הבאה, הספר הבא של מישהו שנמכר ב-1000 עותקים (וואללה, הצלחה!), וכל זה מתרחש בתוך חודש מקסימום, מה נותר?
    נותרה היצירה. קצת עירומה, קצת קר לה, קצת עצובה, והרבה הרבה – יצירה. אבל, אם לא הוכרה כיצירה ע"י רבים וטובים, מה בדיוק ומי בדיוק קובע את היותה יצירה?
    קל לומר כי אתה קובע. זה נכון, אבל לא כל כך נכון, כי זה לא מספיק. לא מספיק לך ולאחרים כמוך, כמוני.
    חוזרים לבלוג. כלומר, אל השטח הקטן, אל החצר הביתית, המוכרת, החמימה שבה תגדל היצירה וגם תפרח לה בהחבא כמעט.
    אז מה, יש מקום לומר כי הדברים הנסתרים מהעין הם היפים, הטובים, היקרים?
    לא. זו נחמת אהבלים.
    אז בוא ניקח בית משיר של משורר נשכח, לא מהולל, נידח כמעט, שלאה גולדברג אהבה אותו, וגם אני, למרות שהוא היה מבוגר עליה בכמה מספרים, ואני מעולם לא פגשתי אותו, הוא פשוט מת מזמן, עוד לפני זמני. שמו אברהם בן יצחק, והנה מה שהוא כתב, תאמין לי – לא נופל מאלתרמן הגדול.

    אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצְרוּ
    כִּי יַרְחִיקוּ נְדֹד.

    אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גַּאֲוָתָם עָבְרָה גְּבוּלֵי נַפְשָׁם
    וּתְהִי כְּעַנְוַת הַלֹּבֶן
    אַחֲרֵי הֵעָלוּת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן

    אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֶת אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
    וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
    (מצטערת על כך שהפונט האחיד כאן בבלוג לא מאפשר ניקוד שלא מזייף, בעניין החולם החסר. אתה יודע, זו הנקודה שמעל לאות, שהוגים אותה כמו o האנגלית. אתה זוכר משהו מהבחינות בלשון בכיתה י'?)
    נחמה גדולה בשביל בני דורך – אין כאן. מה דומייה, מה ענַוות הלובֶן! לא כוכב כאו ולא נולד, ולא יוטיוב אפילו.
    אבל בפניך (ובפני) פתוחים שערים קטנים, פשפָּשים כאלה, אל מחוזות שאברהם בן יצחק סוֹנֶה, היה שם משפחתו, לא יכול היה לשער אותם.
    לא כתבתי לך כאן את הבית הראשון של השיר, סתם מחמת הקיצור, ולא את האחרון כי הוא מוקדם מאוד בשבילך, הרבה יותר מוקדם מאשר בשבילי…
    שוף, הבט וראה והצץ באתר שלי. הנה הקישור:
    http://carmelim.net/

  2. נהדר, בהצלחה חביבי

  3. כתבתי, וואללה, כתבתי תגובה מהלב ומהראש ואני לא מוצאת אותה באתר! למה????

  4. אלי יוניסי, מזנון סיטי

    בתור חבר בועד קוראי הבלוג שהתארגן בחסות ההסתדרות (ותודה לצור איליה) אני דורש שתימנע מהפסקה של כשנה בכתיבת הבלוג בעת המשך העבודה על הספר הנוכחי, ו/או בעבודה על הספר הבא. ובמילים שכונתיות יותר- למה מה, שאנחנו נסבול רק כי אתה כותב מגילות?! פחיייייי, לא יקום ולא יהיה. עמלק.

  5. אהבתי מאוד. זה אותו דבר בישבילי עם הציורים : )
    וואי חג'ג' תכתוב יותר ועוד. בחייאת ראבק. כזה כיף
    ונוגע פוגע לקרוא אותך. הבלוגים אהובים עלי ביות
    ר. ביותר. תהיה בריא!

  6. אלחנן בני

    "כזה רגשן הוא היה פעם, כזה מגזימן."
    יאללה קפוץ שוב למים, ישראל מחכה לפרקש! מי יודע מה יוליד יום, ואם חסרים לך דברי נחמה, תחזור ותקרא את מילותיה של כרמלה.
    אך אומר זאת, הספר והבלוג אחד הם, ואם אוהבים את הבלוג, יאהבו גם הספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s