ביוגרפיה של הצעות חברות

אחרי כמה דקות של סקירה, כזאת שנועדה יותר למשוך את הזמן מאשר באמת להגיע לעומקם של הדברים, הוא פותח אותה. קופסת נעלים שיש לה גוף ויש לה מכסה, שני חלקים נפרדים, לא הקופסאות של היום, שהן הכול באחד שנפתח ומציק מהצד, שאינך יכול להוציא את המכסה ולהניח אותו בצד ולהביט על התכולה כאוצר מן העבר, דחוס ומאופק בתוכה. כמה יש שם, בטח מאה חמישים, הוא נזכר בתוכנית טלוויזיה שבה הצופה היה צריך לנחש כמה מסטיקים נמצאים בתוך קערה ענקית, איך היה נדבק למסך ומנסה לספור אותם מרוכז כולו. כל כך הרבה אושר היה פעם, והיום התאדה הכול. שאריות ספורות, כך הוא מקווה, נותרו בתוך קופסאות כמו זאת, צריך לצרוך אותן בעדינות, לא לגמור מהר כל כך.

הוא מושך עוד כמה שניות, קם ומחמם מים ומכין לעצמו תה וחוזר לספה ולקופסא ופותח אותה שוב ומנקר ממנה פתק אחד שאותו הוא משטח בעדינות על השולחן. הוא מזהה את הכתב מיד, תמר אהרון, השלישית מסדר אהבותיו עד כיתה ו' אך ללא ספק המרשימה משלושתן. הסיבה שנדחקה למקום השלישי הוא רק כי ידע שאין לו איתה שום סיכוי. לא להשיג אותה, זאת לא הייתה הכוונה, להשיג אותה להפסקה אחת, אולי אפילו במשך שיעור הוא תמיד יכל, אבל לשמור אותה איתו ליום, לחצי שנה, כמעט ועדיף היה לא לנסות. הכישלון נכתב כבר בפתקים. ובכל זאת עכשיו ממרומי גילו הוא מטיל ספק באבחנה הזאת של פעם. מה החשיבות של העבר אם כל מה שנותר לך הוא להסכים איתו, שאחרת כיצד תתקבל התחושה שאתה מביט לאחור ממרומי גילך, שהחכמת. ולכן הוא מביט על סירוב הצעת החברות הזאת מתמר כטעות מרה שהייתה יכולה לשנות את עתידו.  סוקר את המילים הפשוטות, המגלות בו עניין, אלוהים היו פעם הצעות, מאז התייבש לחלוטין המעיין. הוא לא בדיוק זוכר איך סירב לה, בטח לקח אותה לשיחה, אולי ענה לה בפתק מתחכם שהוא עתיד למצוא כאן בקופסא. פלפול שהרגיש איתו טוב, שהרגיש איתו חכם, עדיף להרגיש חכם מלהרגיש.

וכעת מתיעוד לתיעוד. הוא לוקח את המחברת שלו, ומדביק עליה את אותה הצעת חברות שפג תוקפה.

 אחר כך הוא נח, שוב, לא באמת כדי לנוח, סתם כדי שלא יגמר לעולם, כדי להעביר את הזמן. כשירגיש מספיק חנוק, מספיק משועמם, יעבור אל הפתק הבא.