אם אשכח ירושלים

אחרי כמה שעות הוא מתעורר בתחושה שאיבד משהו חשוב. פותח את עיניו ורואה כתום שדוהה לאיטו והופך שחור. משהו מהחלום שחלם מהדהד בו, הוא כמו אדים שמתעבים ונעלמים תחת יד קרה. אושר מציף אותו, אחר כך נעלם, שוב חוזר ושוב נשטף ממנו והלאה. הוא קם ושותה כוס מים, מסתובב במטבח חסר מנוחה, ומרגיש איך מבערים נדלקים בתוכו ואיתם דחף קמעי לברוח, לקום ולצאת מהבית, לעלות על האופנוע ולהעלם. התחושה מפתיעה אותו ברעננותה. הוא מהרהר בה זמן מה, ממשש את עוקצה ומתמלא פחד. במשך זמן כה רב הוא נמצא בעיר, הטיל את עצמו כמו עוגן בתוכה ואמר, אני פה, וההחלטה הזאת, כך הוא מרגיש, היא זאת שמגדירה אותו. ופתאום התחושה הזאת של הבריחה, כמו קיסוס היא נחה עליו, שיניה אוחזות בבשרו והוא לא יכול להסירן. הוא מנסה להלחם בה. אתה שפינוזה הירושלמי אתה לא יכול לעזוב, לוחש לעצמו, והמילים נשמעות לו ריקות. כך הוא שוכב חסר אונים למשך זמן מה. אז קם, ניגש לכיור ושותה כוס מים ומביט מהחלון אל החצר. העץ שנפל נח מת, בעצים לידו, כנימות ירושלים רוחשות בעצים ומחסלות את מחטי האורן אך הוא לא מצליח לראותן. ברחבה שמתחתיו ניצבת באר שיבשה, אבני השפה המשוננות אטומות באדמה, עשבים שוטים וזבל ממלאים אותה. מישהו שאב ממנה פעם מים, מישהו, כך ראה פעם בתמונה שהראתה לו בעלת הבית, התחתן בחצר הזו והתחיל בה את חייו. ילדים שיחקו בה, סל שלוחו הרקיב עוד תלוי מאחת המרפסות. הוא בוהה בבאר במשך זמן מה, חופר בדמיונו דרך האדמה ומוצץ ממנה מים וכשמקיץ מדמיונותיו מבחין שידיו שיחקו בחפיסת גפרורים ששלף מהארון. כל מה שצריך הוא להדליקם ולהניחם על השידה, הן יעשו את עבודת החיסול בשבילך. אצבעו המורה שגפרור תחתה רועדת כמתניעה. מה קורא לי, הוא שואל את עצמו, ומתמלא פחד שמביא אותו לשמוט את ידיו, לאסוף את נעליו ולרדת לרחוב.

בדקות הראשונות הוא לא מרגיש דבר חוץ מהשחרור שביציאה, מהרוח שמכה על פניו, הקור הירושלמי של סוף הקיץ שכאילו קורן אליו מהאדמה.

הפסיכולוגיה הוכיחה בדרכים שונות לא מכבר שבני האדם אינם יעילים במיוחד במציאת הסיבה הנכונה לרגשותיהם. בטח שלא רועי, שמצב העובר שלו, חומצת מי השפיר, כולם אומרים שכח. ולכן בעודו חולף את העמודים ואת ענק ההנעלה כליפא ומגיע לכיכר ציון שנראית כאתר הרס, הוא מנסה להיזכר במה שנטע בו את התחושה. חוסר אונים תוקף אותו, וכל מה שיכול לשמוע הוא את אותה לחישה פנימית מהדהדת הקוראת לו בקול גחלני שיברח.

הוא רק זז עוד מעט וכבר מוצא את עצמו בבית, אוסף את מפתחות האופנוע וחוזר החוצה. מתניע ונוסע ברחוב המלך ג'ורג' עד לרחוב יפו ומשם עולה במהירות, צינת הבוקר של סוף הקיץ אוחזת בו, ואלו שהחלו לצאת לתפילות ברחוב מביטים בו במבט ריק.

הוא מגיע ליציאה מהעיר כמתוך חלום, מימינו נפרש עמק החלילים, אחריו ההרים, כתרי בטון אפרפרים מעטרים את ראשם. הוא פתאום שונא אותם כל כך, משחרר את הברקס בקלות מפתיעה ולוחץ על הגז.

כשהוא מתחיל את הירידה הוא חש באותה הקלה ראשונית מפורסמת שיש בעזיבתה. משחררת כל כך, מרגישה מעט כמו לידה מחדש, אך תמיד גוררת אחריה כשליה רטובה נימת געגועים שהולכת ומתרחבת, הולכת וגדלה. נימת הגעגועים המפורסמת, שירים נכתבו עליה, היא זאת שתמיד תחזיר אותם אליה. בכל ירושלמי לשעבר, אפילו כזה שאמר אני עוזב ועדיין לא יצא, גם בו כבר גדל פער, הפער בין ירושלים המיתולוגית של רגש לזאת האמיתית. רק תראו איך מדברים עליה מבחוץ ואיך היא מבפנים, והמשרע הזה בין הפנטזיה לבין העיר עצמה, המפורזת, השרוטה והמדממת, רק הוא בעצמו יכול לשגע. רק הוא בעצמו יכול וצריך להחריב אותה מיד.

6 תגובות

מתויק תחת כללי

6 תגובות ל-“אם אשכח ירושלים

  1. רחלי זוהר

    יפפפפפההה! : )

  2. amitgoldenberg

    תודה יקירתי

  3. טימור

    אם אשכחך ירושלים, אני כינור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s