לבחירה הראשונה שלי לרשימת אלבומי החרישה של 2012 אני מכניס את האלבום Tramp של Sharon Van Ettan, ניו יורקרית גמלונית עם צוואר ישר ומוטה קדימה וקול שהוא נס.
כל הדרכים הטובות הובילו אותי לוואן-אטן. הראשונה היא מעורבותה באלבום Hospice של הAntlers ללא ספק אחד מאלבומי הקונספט המרגשים שיצאו בשנים האחרונות, השניה הוא הקשר שלה עם סולן הנשיונאל, ארון דסנר. דסנר הביא את וואן אתן לשיר איתו בפסקול הסרט Win Win, פנינת סאנדנס קלה לעיכול, ומשם הרחיק והפיק את Tramp, האלבום שלשמו התכנס החריש הנוכחי.
אחד המאפיינים המעניינים של Tramp הוא סידור כמעט אנרכי של השירים. ואן-אטן לא רוצה שתעבור איתה תהליך, היא רוצה שתרגיש הכל מהתחלה. השירים באלבום הזה לא סודרו, הם נדחסו החוצה, כמעט נפלטו, מה שהופך את היסוד המנחה לקשה לתפיסה. רק אחרי עשרות סיבובים, כך לפחות אני הרגשתי, מגיע מעין מיצוע מורכב של כל העומס לכדי משהו יחיד. אז אתה מרגיש שוואן-אטן מספרת על כל העולם בבת אחת. זרועות קיסוס שנשלחות ולופתות קירות ומושכות את עצמן מעלה, טחינה שנמרחת על צווארון ומטפטת על טינופת של עיר ואפרוחים קטנים פוערים את עיניהם בפעם הראשונה ופוגשים באלפים כמוהם דחוסים בלולים סרוחים.
פשוט תלחצו פלי ותבינו על מה אני מדבר.
מהחומר אל הרוח 