א.
החיים פותחים לנו הזדמנויות לשנות את המציאות. להלחם בזרם כשהוא שוטף בשיא כוחו, חף מהגנות והסתרות. אז אפשר לשמוע את הקול הכללי מחרחר (הם תוקפים, הם רוצים מלחמה, הם רוצים להפר את שגרת החיים) ולהבין עד כמה הוא מטופש, מטורף, מסואב.
ב.
אני מאמין בזכות של מדינת ישראל לצבא שיגן עליה, כמו שאני מאמין בזכות של כל בן אדם פרטי להגן על עצמו. ומכיוון שאני מאמין בזכות הזאת חלה עלי בעיה קשה. מעשיו של הצבא הישראלי כל כך רעים בעיני, שלמרות שאני מאמין בתוקפו העקרוני, אני לא יכול לקחת בו חלק. ולמרות זאת התעקשתי למצוא, ולכן הוצבתי בפיקוד העורף כאחד מנקודות הקשר בין הצבא למחלקות הרווחה של הקהילה. התעקשתי ושילמתי את המחיר, כיוון שביום שישי בארבע בבוקר התקשרה אלי מישהי שלא הכרתי, ובטון שסימן מערכת יחסים שבה אני חייב משהו למישהו (שקיים רק בצבא), הקפיצה אותי לדרום בצו מיוחד לאלוף.
ג.
וכך ביליתי את הימים האחרונים. למטה. מביט מקרוב במציאות האיומה של החיים בצל הטילים. וחוזה מנגד בנהר השטנה של התעמולה הישראלית שדוחסת את אותם מסרים שוב ושוב, דרך כל ערוצי התקשורת, המחוות הסימבוליות, השיח והמילים. משפך גדול ששואב אותך לתוכו ופולט בארץ הלא נודע.
ד.
דוגמא: בכל בוקר משדר ערוץ שתיים שיעור שנותן אחד מחברי הכנסת לחבורת ילדים בשידור חי. אתמול היה זה סילבן שלום שזכה בכבוד ללמד את ילדי ישראל שיעור בציונות בערוץ המסחרי. קשה לי לתאר כמה תעמולה מטונפת נשפכה משפתיו של האיש, מתוכה נחשפו נימי המנגנון הפועם של הגזענות וההסתה. כל זאת כשבבנאר למטה מתפרסם עוד קרב טינופת באח הגדול ששליש מהאנשים שישבו צמודים למסך הטלוויזיה בערב יצפו בו. מי אמר שיש הבדל?
כמה שעות אחרי זה אני רואה שאשתו של סילבן מצייצת להיכנס להם באבי אבי.
ה.
ככה זה, הם יורים עלינו טילים ואנחנו מתגוננים, אמר לי פה מישהו. ואנחנו לא יורים עליהם? הייתי חייב להגיב. רק על מחבלים, אמר. ילד בן 14 הוא מחבל? אמרתי. אה, אז אתה כמו ההוא באח הגדול, אמר. אני לא רואה האח הגדול ולא יודע על מה אתה מדבר, אמרתי. פציפיסט ,אמר, והתכוון, פציפיסט מסריח. אם היה אפשר לתת רגש למילה פציפיסט, היה אפשר לתרגם אותה לשנאה. מילואמניק פציפיסט בצו שמונה, זה חדש.
ו.
ובערב מתחלף מאזן שטיפת המוח, ושליש מאזרחי המדינה צופים באח הגדול, כשמתחת באנרים של פצצות שעפות, דוחסות את המידע, מתחזקות את זרם הטינופת. ואני יושב לי בבונקר מאולתר וחושב לעצמי, האם ברגעים כאלה, שבהם אני מסוגל להביט בנהר החרא ששוטף את כולנו, אני לא יודע אם נפלה בידי זכות לזהות את האמת או שמא הבנה זו רק תגדיל מאוחר יותר את האשמה.
מהחומר אל הרוח 
להיות קרוב לדברים ולחוות אתם באופן בלתי אמצעי, או לפחות באופן אמצעי אבל כזה שמותיר שריטות על העור, זה כמעט תמיד דבר מבורך. אני מקווה ומאמין שבדיעבד- הימים האלה לא יגדילו אצלך את תחושת האשם, כי לא ראוי שכך יהיה.
עצוב שהפכנו למדינה שמגיבה באלימות רצחנית כמעט לכל דבר. לכל ישראלי היה ברור ש-100 קסאמים בסופש אחד זה דבר כ"כ לא מתקבל על הדעת, שהוא בהכרח ייתרגם לכמות נכבדת של מתים בעזה. אבל כמה? האם 20 הרוגים שווה ערים ישראליות שלא מתקיימים בהם לימודים? ואם באחת ההפצצות היה מת- לא עלינו- ילד אשקלוני, אז היינו צריכים להרוג כפליים כדי שהתגובה תהיה ראויה? כשעל כל אלימות שמופעלת לעברך אתה מגיב מיד בהרג ובאלימות עצומים הרבה יותר, ובאוטומטיות נעדרת לבטים, יש לזה שם. קוראים לזה נקמנות.
אם מחברים את זה לאובססית השואה של נתניהו, אין מנוס מלהסיק: הממזרים חסרי הכבוד של טרנטינו, הנקמנים היהודים, הם מודל החיקוי שלו. אני מתבייש לחיות תחת מנהיג כזה.
ובכל זאת יותר מתמיד אני בטוח משום מה שאנחנו יכולים לסיים את הסכסוך הזה בקרוב. גפת של תקווה מתוך יין הטינופת.
אני מאמינה שאנחנו יכולים ואף נסיים את הסכסוך. בקרוב. כך יהיה.
we are pretty powerful all of us individuals, as alice walker once said.
לשמוע את דבריך מחזק אותי.
מאוד.
חוץ מזה שהשואה והאלימות שמחלחת הלאה ממנה לאורך הדורות ודרך היבשות לא תגמר עד שלא נקלוט היטב כחברה שהיא נגמרה.ובזה אנחנו שונים ופחות מגניבים מהנקמנים של טרנטינו שדוקא די חיבבתי.
ונראה לי שאנחנו מסוגלים לזה. יש דרכים להתגבר על טראומה. ליצור לעצמך זהות עוצמתית ומלאת עוצמה נפרדת זה אחד האמצעיים המרכזיים. (והאומנות יכולה לעשות את זה בשביל החברה ספרים סיפורים סרטים צילומים וכו' לא כך?.) ראו עקרונות ה..S.E
וכך בעקיפין ובמישרין אנחנו נתקדם למדינה עם דמות אחרת.
העקיפין או התרופה לטווח ארוך זה היצירה האומנותית (יאללה הספר של חג'ג' )בטווח הקצר זה הנכונות להיות נוכחים כדוגמת השירות הזה שלך במילואים, הכתיבה על זה העיסוק באקטואליה בחינוך במעורבות. האדישות והניתוק מהלב הם המכשול הגרוע ביותר. להסכים לראות ולהרגיש גם את המציאות כפי שהיא, זה פתח אדיר לתנועה ושינוי.אשריך ואשרינו.ושאתה מתעקש להיות בנוכחותך המלאה בדיוק איפה שאתה מאמין שאתה צריך להיות. בא לי להרים אותך באויר ולחבק אותך : ).
וכן יש לנו מזל לחיות במקום שחיים שפויים פשוטים של יצירה ואהבה נושאים משמעות אדירה של מאבק לצדק ולשלום.אבל אסור לעצום עיניים. גם אם זה מטריף את החושים וקורע את הלב.
עזבו אותי מהמנהיג שלנו. לא אוהבת אותו. חוץ מזה, אני בין הבודדים במדינה הזאת שחושבת שברק הוא העומד לנו אל מול נתניהו. בסדר, אתם יכולים להתחיל להגיד עלי את כל הדברים הרעים. שאני טמבלית, במקרה הקל, ולגמרי לא שפויה – במקרה הפחות קל.
מה שקורה בינינו לבין עזה דומה למה שקורה בתחרות בוקס, עד כמה שאני מבינה בבוקס. הם רוצים להכות בנו, אנחנו רוצים להכות בהם. הם מחכים להזדמנות המתאימה להם, משהו כמו לחץ בינלאומי עלינו, או תקופה כזאת אצל אובמה שבה הוא לא רוצה להיות חבר של נתניהו, או אי יציבות בממשלה אצלנו שאולי תיפול עוד מעט, או איזו חולשה מדינית כזו או אחרת – ואז הם מרביצים אותה. כל הזמן הם מטפטפים קצת, שלא נשכח מאיפה יוצאים הטילים. כאשר אצלנו חושבים שמשהו נחלש אצלם, נגיד סוריה עסוקה, חמס באיזו מבוכה, אולי, מצרים בחורף שלא נגמר, איראן מאוימת – אנחנו מרביצים בהם. יש להם הזדמנות – הם מנצלים אותה. יש לנו הזדמנות – אנחנו מנצלים אותה. זה הענין, אין פתרון, כמובן.
ודאי שזה לא עוזר. אבל זה הסגנון וזה התוכן.
יכול להיות שיש דברים שמשתנים, בניגוד לתחזיות. למשל, הקביעה הידועה שתמיד קמים אצלם יותר קיצוניים ממה שניסינו למגר בסיבוב קודם. אולי עכשיו זה קצת שונה, גם מפני שלא מיגרנו את החמאס, וברור שלא נמגר אותו, וגם החמאס פתאום קצת נסוג, בגלל דברים שקורים אצלם בפנים. נכון שיש קיצוניים ממנו, אבל עדיין הוא השולט. אולי אולי זה סימן טוב?
לא יודעת. אבל לא מוכנה לקנות את הקביעה שנהר הרפש והזוהמה שוטף אותנו ואצלנו, ואצלם מטהרים גשמי הברכה את כל מאגרי הנשק ושוטפים אל הים את תאוות ההרס.
ותודה שקראתם.
כרמלה היקרה. אני חושב שהקביעה שקמים אצל הפלסטינים יותר קיצוניים אינה תואמת את המציאות. ישנן הוכחות ברורות שחלק מיתון עצום בתפיסה הפלסטינית בעשרים שנה האחרונות. לצערי הרב, המצב אצל הישראלים לא כל כך פשוט, כמשנת 2000 חלה נסיגה עצומה ביחס אל הפלסטינים בישראל.
כל מילה בפוסט שלך מבטאת את מה שאני חשה (השפלה, תסכול) בימים האחרונים.
רמתו של הפוסט מביישת את אתר רשימות. עלוב.
מעניין מה ערכה האונטולוגי של תגובה מביישת בפוסט מבייש.