הקשר בין "ספיירדמן המופלא" למרכזיותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקשורת העולמית

חמישה ימים מהיום (ה-5 ביולי), לאחר המתנה ארוכה, יוצא סוף סוף לאקרנים "ספיידרמן המופלא". הסרט מאפס את סדרת ספיידרמן שרק לפני כמה שנים סיימה את גלגולה, ובכך מחליף את פיטר פרקר החנון שהכרתי ואהבתי, באחד אחר שנראה טיפה פחות חנון אבל גם איתו אני מניח שאסתדר. הסרט מצטרף למגמת האיפוסים וסרטי ההמשך השונים שמאפיינת כל כך את הקולנוע הפופולארי של השנים האחרונות. הסיבה למגמה ברורה, הקולנוענים בהוליווד משתמשים בכלל שזכה אצל מתקלטי החתונות בשם "כלל הדודה", שאומר – אם הדודה לא מכירה את השיר היא לא תעלה על הרחבה. המסקנה פשוטה, ההיכרות המוקדמת של אנשים עם סיפור המעשה יוצרת מחויבות רגשית, שאותה אפשר בקלות לתרגם למכירות.

נסתרות ועקלקלות הן הדרכים שבהם מידע חדש נקלט, מקבל עיבוד והופך לחיבה. הוליווד כבר שנים היא מפעל שרטוט למפות טובות יותר ופחות שמנסות למצוא את דרך המלך אל הקונצנזוס. ישנם כמובן כמה סימני דרך ברורים (גיבורים שקל לאהוב, ציצים) אבל בסך הכל קל מאוד להאבד באיזורי הפספוס. כאן נכנסים לתפקיד סרטים או ספרים שבעבר כבר מצאו את דרך המלך. הציבור אוהב את ספיידרמן, הוא עיכל ולעס את קורי העכביש, החנוניות המתחכמת ומשפטי המטאפיזיקה רבי המשמעות ("עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה") ואמר כי טוב, אז למה לא לבחור שוב בדיוק באותו המסלול?

 כמו לסרטי גיבורים בטייץ גם לסכסוכים יש רייטינג, ולסכסוך הישראלי פלסטיני, רייטינג גבוה במיוחד. מחקר של אלעד שגב ומנחם בלונדהיים שפורסם בשנת 2010 מראה בבירור את מרכזיותו של הסכסוך במדיה העולמית. אנחנו בדרך כלל בוחנים את חשיבות הסכסכוך המקומי ככזה שמייצג עניין בעבור שלושת הדתות, לפעמים אף מפריזים ומשתמשים בפמפום היהודי של טבור העולם. אני מעוניין להאיר זווית נוספת לסיבה שבגינה הסכסוך הישראלי זוכה לעניין תקשורתי כה גדול בעולם, והיא העובדה שכמו בספיידרמן כך בביבי, העולם כולו ראה כבר את כל הפרקים הקודמים.

 הסכסוך הישראלי פופולארי כי הוא כי הוא סיקוול, הוא הסיקוול לסיפור שמכר הכי הרבה בעולם. הסיבה שאנשים פונים אל הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא שהחיבור הרגשי אל הסיפור כבר נעשה, ההבנה הקוגניטיבית של מי נגד מי עברה את העיבוד הדרוש. אומנם את הפלישתים או האמורים החליפו הפלסטינים, אבל המריונטות שמשחקות במלחמה הן אותן מריונטות. הסיפור ידוע, הדרך אל לב הקהל נכבשה כבר מזמן.

 ולכן אין מה לדאוג. בעיית רייטינג לא תהיה לנו אף פעם. במאים הולכים ובאים, טובי מגוויאר מוחלף על ידי אנדרו גרפליד והסיפור מתחיל מחדש. הציבור תמיד ירצה לקבל עוד קצת מהקרבות שאותם הכיר ואהב. אנחנו, המריונטות הישראליות והפלסטיניות, נישאים לא על גלי השנאה, כי אם על גלי הרייטינג, וכמו שאמר פרדי מרקורי, ההופעה חייבת להמשך.