הספר הקדוש ביותר בירושלים

בלילות חסרי תקווה כמו זה כדאי לעקוף את כל פתרונות הסרק ולעבור הישר אל הליבה. הוא ניגש ושולף מהמדף את התנ"ך הירושלמי, ספר כל הספרים, תיכופוניסט אלף תשע מאות תשעים וחמש, ספר הטלפונים של כל התיכונים בירושלים, מאגר נתונים שרק אלוהי המועצה הפדגוגית יודע מי אסף. אוצר עירוני, מסוג התענוגות שנער חולמני ואובססיבי לפרטים כמוהו לא האמין שקיימים בחינם. כולו שמות ומספרים, גרעיני פנטזיה, וגישה בלתי מוגבלת לחיים של כל אלה שלא החליף איתם מילה, יש לומר איתן, כל בנות העיר ומושאי ההערצה שאת שמן שינן ולמד במשך כל התיכון. שמות שמתגלגלים על הלשון, הרשפיות והקלייניות והמנצוריות שרק הקלדתם היא סוג של שירה, ובעיקר מפת פריסת הכיתות השונות בבתי הספר והיכולת לדמיין את הדינאמיקה בתוכן רק בזכות השמות והפרצופים שהכיר כי בירושלים הוא מכיר את כולם. הוא אוהב את הספר הזה יותר מכל הספרים, יותר מכל הבורחסים שהזיל עליהם ריר בגיל ההתבגרות. הדפים המצהיבים האלה מצליחים להוציא ממנו רגש ששום דבר לא מצליח לחלצו.

הוא מרים אותו לאפו ושואף את הניחוח היבש, כמה טוב להריח ספרים, לפעמים הוא חושב שרק בגלל זה הוא אוהב אותם כל כך.

ידיו מלטפות את העטיפה הרכה שאוזניה התחמרו, פותחות את הספר הישן ומדפדפות בו. ליד"ה, יא' 2, היו בכיתה הזאת המון מציאות. הייתה את הגבוהה השברירית עם העור הלבן והמשקפיים, יעל קורץ, תמיד חשב שתהיה מושלמת בשבילו. פעם זכר את הטלפון שלה בעל פה, עכשיו נשאר רק השם, לידו מסומן איקס קטן, וליד השש של רחביה, אולי בקעה, הוא הוסיף כבר את החמש שנוסף למספר כמה שנים לאחר מיכן, מה שאומר שניסה את המספר בעבר. אצבעו משייפת את הרשימה מטה, מדפיסה מעט ממנה על עצמה. הוא גורס את הדפים האלה עד עפר באצבעותיו. הכיתה הזאת כמעט הסתיימה מבחינתו, רק רות אחת נשארה, רותי, הוא לא זוכר ממנה דבר. אם היה ניגש למחשב אולי היה יכול לחפש אותה, למצוא עליה כמה דברים לפני שמתקשר, אבל ככה הוא אוהב את זה, נקי מתחרות, מאינפורמציה, לתת לשאריות הדמיון להפעיל את קסמן.

מספר טלפון שמתחיל בשמונה, שמונה זה קל, שמונה זה מאיפה שהוא בא, לשמונה מוסיפים תמיד חמש. רות בבקוק, איזה מן שם זה, הוא לא זוכר שאפילו שמע אותו, ועוד מפסגת זאב? השכונה שלו? לא יתכן. היה אולי כדאי לפשפש בערימות הפתקים, למצוא כמה חברים מהיסודי שיתנו לו עליה קצת חומר רקע. מחקר. הוא מנסה לחשוב איפה יהיה כדאי להתחיל לחפש אך יודע שאין טעם, כל מה שנשאר מאילו הם רק מספרים שאין להם יעד, אף אחד לא נותר בשכונה.

הוא מרים את הטלפון, התקווה מרפרפת בחולשתה, שולה ניצולים, מדמיין אותם צפים שנים ארוכות על קרש לבד, עורם פריך שערם מדובלל, שבויים בראשם. גם אם ינצלו, השיגעון כבר במילא איכל את שפיותם. חוזר אל רותי היקרה, חולץ את העט הכחול מהפקק ומוסיף את החמש אל השמונה. איזה מספר טלפון! כמו שירה, חמש שמונה שלוש ארבע אפס אפס שבע. הג'יימס בונדית האחרונה של פסגת זאב, מתבצרת בימים, בלילות תרה אחר ניצולים, מישהו שיוציא אותה מהתופת וירכב איתה אל האופק. תתרכז ציבי תתרכז, הרגע הגדול הגיע. השפופרת ליד, והמספר מתנגן, התעכבות קלה על השבע, הטלפון מצלצל, מישהו מהצד השני מרים את השפופרת, לא אומר דבר.

רות, הוא קורא בהתרגשות, זאת את?

שתיקה,

סוף סוף מישהו בצד השני, הוא מעז ואומר. אולי הגזים. קול השפופרת המונחת על כנה נשמע בצד השני ואחריו מיד שלושת הצלילים הצורמים של הניתוק.

הוא שוב מחייג, כולו כוונה, אך כבר בשבע פוגש את קול הניתוק שאורב לו מהצד השני. לפעמים נראה לו שהטלפון הוא זה שמתנכל אליו.

הוא לא ימצא בעיר הזאת אף אחד. הוא נותר בה לבד.

2 תגובות

מתויק תחת כללי

2 תגובות ל-“הספר הקדוש ביותר בירושלים

  1. גם ככה אומרים על ירושלים שהיא מדכאת, אז עוד דיכאון קטן? 😉
    סתם. אני אוהבת את ירושלים. וגם את הסיפור הזה.

  2. amitgoldenberg

    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s