הסימן שמעריב מת (הערת המחבר- נכתב כמה חודשים לפני שהוא באמת מת)

קשה לי לבשר על מותו של מעריב, גם כי בעוונותי הוא היה לי למקום עבודה. אומנם מקום עבודה אנוכי ונצלני, אך בכל זאת מקום עבודה. ספינה טובעת שמספר אנשים טובים מגרדים בציפורניהם את דפנותיה בנסיון נואש לשרוד, כשעדת כרישים נוגסת בבשרם ושולה אותם מטה. למרות הכל, הכימיה של הרגש משאירה לי פינה חמה. אולי בשל כך דווקא אני הוא זה שמבכה כאן את המיתה.

אתמול היה יומו האחרון. גופתו מפרפרת, לכודה במתקני עיתונים ממתכת. מוטחת על דלתות קשישים שזוכרים לה ימים טובים. מועברת מטייקון לטייקון כבדל סיגריה דועך, צוברת חובות, מנצלת עובדים, משחקת עם עובדיה בכיסאות מוזיקליים. יואב צור עובר לכאן, איתן מרקוביץ עובר לשם, מורידים מדור, מחזירים, מאחדים, ירושה של חולה סופני שכל מי שנמצא בו מנסה לגנוב קצת רכוש לפני שימות.

איך אני יודע שהוא מת? לא בגלל החובות הבלתי נתפסים שהולכים וגדלים, המשרדים שלאט מצמצמים את קומותיהם, בית הדפוס שנסגר, הפיטורים, הגדלת הפרילנסים לכמות בלתי נתפסת, אלו היו רק סימנים. קראתי על זה אתמול בידיעה, שפורסמה, למרבה השעשוע, דווקא במעריב. ההודעה הופיעה תחת הכותרת – קללת ההתנתקות – יד המקרה או קונספירציה התאריך: ה-26 ליולי 2012, שעת הפטירה 12:43.

לכאורה מדובר בכתבה תמימה. מטומטמת להחריד אומנם, דיבתית ומעלה תרעומת, אך תמימה. סקירה עובדתית של הקללה החלה על כל המעורבים בהתנתקות מעזה, החל מאריק שרון, המשך בדן חלוץ ומשה קצב וכלה באהוד אולמרט. בעצם מדובר בהודעת מוות בטרם עת, של חולה סופני אחוז שגעון שזו הייתה לו קריאת החיים האחרונה.

כך היא נפתחת: ״מתברר שבמהלך השנים האחרונות, הרבה אנשים שהיו מעורבים בתהליך ההתנתקות, לא המשיכו במסלול חייהם הרגיל. הרבה גורמים בימין טענו אף בעבר כי הטילו קללה על המעורבים, כשלפחות חלקם , פשוט מצאו את עצמם הן מבחינה בריאותית והן מבחינת הקריירה שלהם, במסלול אחר מאשר תיכננו״.

כותב הכתבה, NRG מעריב. החולה לא מסתתר, ולמה לו? כבודו רמוס, נמוך יותר משל כל כתב בריא. למה לו לבייש מישהו, כשהוא במילא בדרכו אל העפר.

מישהו כתב את הדברים. מישהו אחר החליט לפרסם. היה ברור שמדובר בפשיטת רגל מקצועית, אבל הכבוד העצמי הוא כבוד של חולה סופני שמשתין כבר בפלסטיק, שרוצה רק קהל להגיד את מילותיו האחרונות. עכוזו הצנום חשוף לקהל הטוקבקיסטים שלו כשרון מיוחד לזרום לכל פיסת בשר מרקיבה. והם זרמו, 341 הזויים שהתרבו כמו רימות ומצאו את התוכן כקרקע פורה להשרצה.

היה ברור שהדברים הם דברים של גופה. 341 הזויים חוגגים על שלד שאין נפש דולקת בתוכו. ואני רותח. איפה היו הרופאים? למה אף אחד לא הזריק איזו תרופה? למה צריך לראות אותו ככה לפני שילך? עיתונים תפקידם להגן על כתביהם, לא לשים את עצמם במקומם. מעריב הוא לא עיתון, הוא גופה, שעליה עומדים כמה אנשים ומחכים ליום שבו הרקבון יחזיר אותם לרצפה.