גם לסוסים יש מנהיגים – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: בקתת עץ ליד שדה בוקר

הוא עובר לידנו ומחזיק שני סוסים קשורים זה לזה בחבל. מאיפה אתם? שואל. מתל אביב, אני עונה. הוא מרים גבה (או שאני מדמיין). מאיפה אתה, אני מחזיר בהתרסה, משהו מביך אותי תמיד בתשובת התל אביב (לפעמים אני אפילו מוסיף "אבל במקור מירושלים" כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד).
אני משדה בוקר, הוא עונה וממשיך בלי שהתבקש. אני מנהל פה את החווה, אבל היום זה היום האחרון שלי. מחר אני לוקח איתי את הסוסים לתמיד.
למה?
אני פותח שם חוות רכיבה לזוגות, הוא מחייך במלוא משמעות כמי שמציע לי ולזוגתי סיבוב. אני מתעלם. עוזב לתמיד, הוא חוזר ומדגיש לעצמו.
אחד הסוסים מקפיץ לו את הכובע עם הראש והוא מרגיע אותו ביא יא גרמני.  אני מציין זאת לעצמי ותוהה האם סוגיית ״המאיפה אתה״ חשובה לו יותר כי הוא לא ישראלי, מעין התנשאות מקומית שנולדת מחוסר מדומה. מצד שני, כל מי שפגשנו כאן מיד שאל מאיפה אנחנו, כולם הרימו גבה (או כך לפחות כך ניתחתי).
יהיה להם קשה, הוא אומר.
למי?
לסוסים?
איזה?
אלה שנשארים. הלכה להם המנהיגה, הוא מתעכב ומביט על הסוס הזכר, המנהיגה והסגן שלה, הוא מצביע עליו. משום מה הרבה פחות משכנע כשהוא מדבר עליו.
לא ידעתי שלסוסים יש מנהיגים.
בטח, הוא מצחקק לעצמו.
מה הופך סוס למנהיג?
אותו דבר שהופך בני אדם למנהיגים. כשרון טבעי. לכם יש סדנאות מנהיגות, הוא קובע, ואני לא יודע אם הוא מייחס אותנו לקבוצת בני האדם, הישראלים, התל אביביים, אבל לא שואל. אצל סוסים זה בא טבעי. מנהיגה זאת מנהיגה, הוא מלטף לה את הפוני בחיבה.
מאוט קשה הולך להיות, מאוט קשה.
מאוד קשה למי?
לסוסים, בלי מנהיג זה מאוט קשה.
ספר לי אני אומר, מחייך, מנסה לראות אם הוא בצד שלי.
הוא מביט בי ועוזב.