מה מתעסק?

המקום: שבעה

 אני מטאטא את העלים הרטובים שהצטברו על המדרגות בכניסה, בהתחלה עם מטאטא מגומי, ואחרי שאחת הבנות דודה מעירות לי שסבא ביקש שאטאטא במטאטא קש, אני עובר אליו. ניגש לארון המטאטאים שהיה פעם המקלחת – לפני שהקיבוצים הרחיבו את הבתים כי הילדים הפסיקו לישון בבתי ילדים וסבא וסבתא שלי קיבלו עוד קומה והפכו את המקלחת לחדר אחסון. במקלחת הזאת היו המים הכי חמים בעולם, כל כך חמים שאמא שלי הייתה תמיד מזהירה אותי שזה לא כמו בירושלים פה, שצריך להתחיל מהקרים, לא כמו בירושלים שמתחילים מהחמים, אחרת מקבלים כוויה. המקלחת הכי טובה בעולם הפכה לחדר ארונות, איזה בזבוז.

המטאטאים תלויים על הקיר. אני חושב לעצמי שסבא וסבתא שלי הם האנשים היחידים שאני מכיר שתולים מטאטאים. אחד הדודים שלי אמר לי לפני כמה דקות שאם סבתא שלי הייתה רואה איך הכניסה של הבית נראית היא הייתה מתה במקום. אני חושב על זה בעודי מטאטא את העלים הרטובים, מחליף את הסחבה של הכניסה ומנגב את הרצפה מטביעות הרגלים. סבא וסבתא שלך לא אוהבים שטיח בכניסה, דודה אחרת אמרה לי, בטח מסיבות פרקטיות. הוא היה נתקע בדלת (שנפתחת החוצה ולא פנימה כמו בעיר) או משהו כזה. עכשיו יש שלוש סחבות בכניסה, בכל פעם שאחת נרטבת אני מחליף אותה באחת מהשתיים האחרות שתלויות בצד. ליד הכניסה יש גם מקרר. מישהי מהקיבוץ החביאה שם אתמול צלחות כי לא הספיקה להחזיר לחדר אוכל. מי מחפש צלחות ריקות בתוך המקרר? התבדחה. בכלל, בדיחות יבשות זה הדבר בשבעה, לא ממש מפילות אף אחד מצחוק אבל שומרות על העצב מלא לחנוק את הגרון.

המדרגות נקיות. אני ממשיך לעמוד שם עם המטאטא כי לא רוצה לדבר עם אף אחד.

מישהו ניגש אלי. חזות מזרחית, כיפה סרוגה, רווח בין השיניים המחייכות. הבן של מי? שואל. זאת השאלה שישאלו אותי הכי הרבה בשבוע הקרוב.

זאב.

זאביק! איש יקר.

זאביק, כן.

דומים!

כן דומים, חוץ מהגובה.

הוא מחייך. טופח לי על הכתף.

מי אתה?

גדליה, אני עובד עם אבא שלך.

אה. במה?

אחראי לגיזום בכל ירושלים, הוא מחייך בגאווה. הייתה לו הרבה עבודה בחודש האחרון, אומרים ששבעים עצים נפלו בירושלים בשלג.

באמת?

כן.

ואתה, מה מתעסק?

אני?

כן. מה מתעסק?

אני מטאטא עלים במטאטא קש.

הוא מחייך. מישהו קורא לו, האוטובוס שלהם חוזר לירושלים.