רעלה של שינניות

המקום: שיננית

שינניות הן כמו נשים מוסלמיות עטופות רעלה, יופין נמדד במרחב שבין הגבות לקצה האף. במשך זמן ארוך באינטראקציה הקרובה מדי איתן, אפשר לראות רק את עיניהן. אולי המודעות לעניין היא זו שהביאה את השיננית שלי למרוח שכבה עבה של פס כחול מתחת לעיניים. כמו צמיד שקשור לקרסול ברגל שכל שאר חלקיה מכוסים, אני מדמיין את השיננית שלי כזו שמפתה בכוח עיניה. לעיתים אני אפילו מעז, ובשכיבת היסורים אני מגביה אליה מבט. אז אני נתקל בזוג עיניה, פנינות שחתומות בפס כחול, ורואה את השתקפות השיניים במסיכה שהיא לובשת, את המבט שלה אלי, מבט שינני סדיסטי שמרגיש לי תמיד כמו תת-סוג מוזר ובלתי מדובר של נקמה.

כשהגעתי אליה אמרתי לה שלא היית אצל שיננית כבר שנה.
למה, שאלה בקול חמור.
אני מפחד מרופאי שיניים.
היא חייכה בשביעות רצון חיוך אמהי (שינניות אוהבות ששמים אותן ואת רופאי השיניים באותה נשימה), חוית טראומה כילד?
חווה כל פעם מחדש.
אתה מגזים לגמרי.
נראה בסוף.
היא מחייכת. האינטראקציה של אחרי הטיפול כבר נכתבה. ברור שגם היא תעביר אותי מסכת יסורים, ברור שבסוף לא תהיה לי ברירה אלא להודות בפניה ששינתה את חוויתי הדנטלית לנצח.
היא ניגשת לעבודה. ממלאת לי כוס מים, דטרמיניזם של יחסים שהכוס הזאת תמיד נמצאת בסופה. מתחילה לחפור.
כואב לך כי לא היית הרבה זמן, אומרת, טענה מופרכת שאף פעם לא הצלחתי להפריך בעצמי.
אני טובע בעיניה, היא מגניבה אלי מבט, אני רוצה שתבוא אלי עוד ארבעה חודשים, לא חצי שנה. אחרי זה הטיפולים האלה לא יכאבו לך אפילו קצת. אני מהנהן. שפריצי מים קטנים שרואים רק אצל שיננית עפים לכל עבר ונמרחים על קסדת הפלסטיק שמונחת לפני עיניה. פסי האיפור בוהקים מאחוריה בחוצפה.
אחרי שעה של עבודה היא משחררת, מותירה אותי פולט פצוע עם הכוס.

לא היה כל כך נורא נכון? היא אומרת.
לא, ממש לא נורא, אני משקר.
תקבע עכשיו תור לארבעה חודשים ואני מבטיחה שהבא אפילו יהיה נחמד. היא מחייכת, קו האיפור העבה נמתח, כמעט ונבקע מרוב שמחה.
אני מהנהן.

אחר כך, כשאשב מול המזכירה לקבוע את הפגישה הבאה שלנו, אלמד שבעוד שלושה חודשים היא יוצאת לחופשת לידה.