שלוש רוחות רפאים

בשנת 2004 נחתתי בניו-יורק. בדיוק נפרדתי מחברתי באותה תקופה ועמדתי לנסוע לדרום אמריקה לשנה. הייתה לי חברה אמריקאית שפגשתי במחנה קיץ יהודי כמה שנים לפני ואז למדה בבארנארד תואר בהתפתחות בינלאומית. ישנתי בחדר שלה במעונות הסטודנטים ברחוב 115 בחלל צפוף שבו לנו חמש בנות אחרות. חייתי בעולם אבל לא ראיתי איש מלבד עצמי. שני חברים ישראלים, פרקש ודוד, עשו כסף בעסק ישראלי מפוקפס במרתף בלוור איסט סייד. פגשתי אותם לארוחת ערב שאחריה סיפרו לי שהאכילו אותי בספייס קוקיז. כמה שעות אחרי הייתי מפורק לחלוטין. ישבתי על מדרגות מחוץ לבניין שבו הם עבדו וחיכיתי שפרקש יסיים את משמרתו. אנשים עברו ברחוב והתעלמו ממני. אמריקאים, ובטח שניו-יורקים לא אוהבים בני אדם נייחים. נדמה היה לי שראיתי אישה שריחפה בצידו השני של הרחוב. חשבתי שהיא חברתי. עקבתי אחריה מרחפת מתחילת הרחוב ועד סופו, שקטה. פרקש בדיוק הגיע,
אתה רואה אותה, שאלתי אותו. הוא חייך ולא ענה, הזכיר לי את השוטר ב״הרף״ של קפקא. קמתי והלכתי לקצה הרחוב. הצמדתי את גופי לפינה והצצתי מעבר לה. שלושת הרוחות עמדו מול כניסה של בית מגורים מפואר. דורמן לבוש בבגדי תורכיז עמד והביט הלאה בשעמום, לא מבחין בשלושת הננשים שריחפו בדיוק מעל שטיח הכניסה.
חציתי את הפינה והתקרבתי אליהן. הן ללא הביטו בי או אמרו לי דבר. אתה רואה אותן? שאלתי את הדורמן, אבל נראיתי עני אז הוא התעלם בשתיקה והכוון אותי בידיים להתרחק מהכניסה.
כמה חודשים אחרי פגשתי שאמן באריקיפה וסיפרתי לו את הסיפור. זה מאוד נפוץ, הוא אמר ברצינות, הרבה פעמים אנשים במצבך מצליחים לראות את עצמם.
את עצמם? שאלתי בתמיהה,
אני לא יודע מי אתה, הוא ענה, אבל נראה שאתה חושב שאתה שלוש נשים, אשמח להכיר את שלושת הנשים האלה באחד הימים, הוא היה בדחן.
גם אני, עניתי וחייכתי אליו.
לא ראיתי אותן ואפילו לא חשבתי עליהן מאז. עד שהיום, בפינת רחוב בדלהי, התישבתי לנוח על המדרכה מעולף מהחום והבטתי על לאל קילא מתנשא בראש הגבעה של צ'אנדי צ'וק כשלפתע הן נגלו לעיני. הן ריחפו באמצע הצומת ההומה, אדישות לצפצופי המכוניות, חצו את הכביש ונעלמו. לאחר מיכן השמיים ההתקדרו, החל לרדת גשם שוטף ואני הרגשתי כאילו שוב חלק בתוכי שאבד צף שוב מעל האדמה.