בשנת 2004 נחתתי בניו-יורק. בדיוק נפרדתי מחברתי באותה תקופה ועמדתי לנסוע לדרום אמריקה לשנה. הייתה לי חברה אמריקאית שפגשתי במחנה קיץ יהודי כמה שנים לפני ואז למדה בבארנארד תואר בהתפתחות בינלאומית. ישנתי בחדר שלה במעונות הסטודנטים ברחוב 115 בחלל צפוף שבו לנו חמש בנות אחרות. חייתי בעולם אבל לא ראיתי איש מלבד עצמי. שני חברים ישראלים, פרקש ודוד, עשו כסף בעסק ישראלי מפוקפס במרתף בלוור איסט סייד. פגשתי אותם לארוחת ערב שאחריה סיפרו לי שהאכילו אותי בספייס קוקיז. כמה שעות אחרי הייתי מפורק לחלוטין. ישבתי על מדרגות מחוץ לבניין שבו הם עבדו וחיכיתי שפרקש יסיים את משמרתו. אנשים עברו ברחוב והתעלמו ממני. אמריקאים, ובטח שניו-יורקים לא אוהבים בני אדם נייחים. נדמה היה לי שראיתי אישה שריחפה בצידו השני של הרחוב. חשבתי שהיא חברתי. עקבתי אחריה מרחפת מתחילת הרחוב ועד סופו, שקטה. פרקש בדיוק הגיע,
אתה רואה אותה, שאלתי אותו. הוא חייך ולא ענה, הזכיר לי את השוטר ב״הרף״ של קפקא. קמתי והלכתי לקצה הרחוב. הצמדתי את גופי לפינה והצצתי מעבר לה. שלושת הרוחות עמדו מול כניסה של בית מגורים מפואר. דורמן לבוש בבגדי תורכיז עמד והביט הלאה בשעמום, לא מבחין בשלושת הננשים שריחפו בדיוק מעל שטיח הכניסה.
חציתי את הפינה והתקרבתי אליהן. הן ללא הביטו בי או אמרו לי דבר. אתה רואה אותן? שאלתי את הדורמן, אבל נראיתי עני אז הוא התעלם בשתיקה והכוון אותי בידיים להתרחק מהכניסה.
כמה חודשים אחרי פגשתי שאמן באריקיפה וסיפרתי לו את הסיפור. זה מאוד נפוץ, הוא אמר ברצינות, הרבה פעמים אנשים במצבך מצליחים לראות את עצמם.
את עצמם? שאלתי בתמיהה,
אני לא יודע מי אתה, הוא ענה, אבל נראה שאתה חושב שאתה שלוש נשים, אשמח להכיר את שלושת הנשים האלה באחד הימים, הוא היה בדחן.
גם אני, עניתי וחייכתי אליו.
לא ראיתי אותן ואפילו לא חשבתי עליהן מאז. עד שהיום, בפינת רחוב בדלהי, התישבתי לנוח על המדרכה מעולף מהחום והבטתי על לאל קילא מתנשא בראש הגבעה של צ'אנדי צ'וק כשלפתע הן נגלו לעיני. הן ריחפו באמצע הצומת ההומה, אדישות לצפצופי המכוניות, חצו את הכביש ונעלמו. לאחר מיכן השמיים ההתקדרו, החל לרדת גשם שוטף ואני הרגשתי כאילו שוב חלק בתוכי שאבד צף שוב מעל האדמה.
קטגוריה: כללי
שלוש רוחות רפאים
רעלה של שינניות
המקום: שיננית
שינניות הן כמו נשים מוסלמיות עטופות רעלה, יופין נמדד במרחב שבין הגבות לקצה האף. במשך זמן ארוך באינטראקציה הקרובה מדי איתן, אפשר לראות רק את עיניהן. אולי המודעות לעניין היא זו שהביאה את השיננית שלי למרוח שכבה עבה של פס כחול מתחת לעיניים. כמו צמיד שקשור לקרסול ברגל שכל שאר חלקיה מכוסים, אני מדמיין את השיננית שלי כזו שמפתה בכוח עיניה. לעיתים אני אפילו מעז, ובשכיבת היסורים אני מגביה אליה מבט. אז אני נתקל בזוג עיניה, פנינות שחתומות בפס כחול, ורואה את השתקפות השיניים במסיכה שהיא לובשת, את המבט שלה אלי, מבט שינני סדיסטי שמרגיש לי תמיד כמו תת-סוג מוזר ובלתי מדובר של נקמה.
כשהגעתי אליה אמרתי לה שלא היית אצל שיננית כבר שנה.
למה, שאלה בקול חמור.
אני מפחד מרופאי שיניים.
היא חייכה בשביעות רצון חיוך אמהי (שינניות אוהבות ששמים אותן ואת רופאי השיניים באותה נשימה), חוית טראומה כילד?
חווה כל פעם מחדש.
אתה מגזים לגמרי.
נראה בסוף.
היא מחייכת. האינטראקציה של אחרי הטיפול כבר נכתבה. ברור שגם היא תעביר אותי מסכת יסורים, ברור שבסוף לא תהיה לי ברירה אלא להודות בפניה ששינתה את חוויתי הדנטלית לנצח.
היא ניגשת לעבודה. ממלאת לי כוס מים, דטרמיניזם של יחסים שהכוס הזאת תמיד נמצאת בסופה. מתחילה לחפור.
כואב לך כי לא היית הרבה זמן, אומרת, טענה מופרכת שאף פעם לא הצלחתי להפריך בעצמי.
אני טובע בעיניה, היא מגניבה אלי מבט, אני רוצה שתבוא אלי עוד ארבעה חודשים, לא חצי שנה. אחרי זה הטיפולים האלה לא יכאבו לך אפילו קצת. אני מהנהן. שפריצי מים קטנים שרואים רק אצל שיננית עפים לכל עבר ונמרחים על קסדת הפלסטיק שמונחת לפני עיניה. פסי האיפור בוהקים מאחוריה בחוצפה.
אחרי שעה של עבודה היא משחררת, מותירה אותי פולט פצוע עם הכוס.
לא היה כל כך נורא נכון? היא אומרת.
לא, ממש לא נורא, אני משקר.
תקבע עכשיו תור לארבעה חודשים ואני מבטיחה שהבא אפילו יהיה נחמד. היא מחייכת, קו האיפור העבה נמתח, כמעט ונבקע מרוב שמחה.
אני מהנהן.
אחר כך, כשאשב מול המזכירה לקבוע את הפגישה הבאה שלנו, אלמד שבעוד שלושה חודשים היא יוצאת לחופשת לידה.
אנחנו האג"ח
על אף גל הפוסטמודרניזם שלי בפייסבוק שקרא דווקא כנגד נאומה של רות קלדרון (ואולי בגלל), התרגשתי ממנו מאוד. הייתה בו כנות של פוליטיקאית מתחילה, גל של נחישות לפני שהוא מתנפץ על פיורד של חיטוטים באף. מאז ימי "תנהו לכלב" הנשכחים של נעורי לא נגעתי בגמרא, התרחקתי ממנה כמו מאש. רות קלדרון עשתה לי חשק. יומיים לאחר מיכן הופנתי למאמר בכיכר השבת של ניסים בן-חיים שכותרתו "זה האיום הקיומי האמיתי: רות קלדרון לומדת גמרא". בהמשך יצא לי לראיין את ניסים ולהבין שמדובר בשליח ציבור למען הציבור, אדם שכתב מה שהציבור רצה לשמוע ולא מה שחשב. המחשבה הזאת מרתיחה בתבוסתנותה. במקום להוביל את דעת הציבור בחר ניסים להגרר אחריה באמתלה של פירושה. הציבור החרדי חושב ככה, הוא חוזר ואומר בראיון, האם באמת זה מה שחושב הציבור החרדי?
פניתי לחברה, אישה חרדית. בחיאת, כתבתי, מה דעתך על הכתבה החשוכה הזאת שנכתבה בתגובה לנאום?
כמה דקות אחרי קיבלתי תשובה:
גם לסוסים יש מנהיגים – פגישות בלתי מתוכננות
המקום: בקתת עץ ליד שדה בוקר
הוא עובר לידנו ומחזיק שני סוסים קשורים זה לזה בחבל. מאיפה אתם? שואל. מתל אביב, אני עונה. הוא מרים גבה (או שאני מדמיין). מאיפה אתה, אני מחזיר בהתרסה, משהו מביך אותי תמיד בתשובת התל אביב (לפעמים אני אפילו מוסיף "אבל במקור מירושלים" כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד).
אני משדה בוקר, הוא עונה וממשיך בלי שהתבקש. אני מנהל פה את החווה, אבל היום זה היום האחרון שלי. מחר אני לוקח איתי את הסוסים לתמיד.
למה?
אני פותח שם חוות רכיבה לזוגות, הוא מחייך במלוא משמעות כמי שמציע לי ולזוגתי סיבוב. אני מתעלם. עוזב לתמיד, הוא חוזר ומדגיש לעצמו.
אחד הסוסים מקפיץ לו את הכובע עם הראש והוא מרגיע אותו ביא יא גרמני. אני מציין זאת לעצמי ותוהה האם סוגיית ״המאיפה אתה״ חשובה לו יותר כי הוא לא ישראלי, מעין התנשאות מקומית שנולדת מחוסר מדומה. מצד שני, כל מי שפגשנו כאן מיד שאל מאיפה אנחנו, כולם הרימו גבה (או כך לפחות כך ניתחתי).
יהיה להם קשה, הוא אומר.
למי?
לסוסים?
איזה?
אלה שנשארים. הלכה להם המנהיגה, הוא מתעכב ומביט על הסוס הזכר, המנהיגה והסגן שלה, הוא מצביע עליו. משום מה הרבה פחות משכנע כשהוא מדבר עליו.
לא ידעתי שלסוסים יש מנהיגים.
בטח, הוא מצחקק לעצמו.
מה הופך סוס למנהיג?
אותו דבר שהופך בני אדם למנהיגים. כשרון טבעי. לכם יש סדנאות מנהיגות, הוא קובע, ואני לא יודע אם הוא מייחס אותנו לקבוצת בני האדם, הישראלים, התל אביביים, אבל לא שואל. אצל סוסים זה בא טבעי. מנהיגה זאת מנהיגה, הוא מלטף לה את הפוני בחיבה.
מאוט קשה הולך להיות, מאוט קשה.
מאוד קשה למי?
לסוסים, בלי מנהיג זה מאוט קשה.
ספר לי אני אומר, מחייך, מנסה לראות אם הוא בצד שלי.
הוא מביט בי ועוזב.
הסימן שמעריב מת (הערת המחבר- נכתב כמה חודשים לפני שהוא באמת מת)
קשה לי לבשר על מותו של מעריב, גם כי בעוונותי הוא היה לי למקום עבודה. אומנם מקום עבודה אנוכי ונצלני, אך בכל זאת מקום עבודה. ספינה טובעת שמספר אנשים טובים מגרדים בציפורניהם את דפנותיה בנסיון נואש לשרוד, כשעדת כרישים נוגסת בבשרם ושולה אותם מטה. למרות הכל, הכימיה של הרגש משאירה לי פינה חמה. אולי בשל כך דווקא אני הוא זה שמבכה כאן את המיתה.
אתמול היה יומו האחרון. גופתו מפרפרת, לכודה במתקני עיתונים ממתכת. מוטחת על דלתות קשישים שזוכרים לה ימים טובים. מועברת מטייקון לטייקון כבדל סיגריה דועך, צוברת חובות, מנצלת עובדים, משחקת עם עובדיה בכיסאות מוזיקליים. יואב צור עובר לכאן, איתן מרקוביץ עובר לשם, מורידים מדור, מחזירים, מאחדים, ירושה של חולה סופני שכל מי שנמצא בו מנסה לגנוב קצת רכוש לפני שימות.
איך אני יודע שהוא מת? לא בגלל החובות הבלתי נתפסים שהולכים וגדלים, המשרדים שלאט מצמצמים את קומותיהם, בית הדפוס שנסגר, הפיטורים, הגדלת הפרילנסים לכמות בלתי נתפסת, אלו היו רק סימנים. קראתי על זה אתמול בידיעה, שפורסמה, למרבה השעשוע, דווקא במעריב. ההודעה הופיעה תחת הכותרת – קללת ההתנתקות – יד המקרה או קונספירציה התאריך: ה-26 ליולי 2012, שעת הפטירה 12:43.
לכאורה מדובר בכתבה תמימה. מטומטמת להחריד אומנם, דיבתית ומעלה תרעומת, אך תמימה. סקירה עובדתית של הקללה החלה על כל המעורבים בהתנתקות מעזה, החל מאריק שרון, המשך בדן חלוץ ומשה קצב וכלה באהוד אולמרט. בעצם מדובר בהודעת מוות בטרם עת, של חולה סופני אחוז שגעון שזו הייתה לו קריאת החיים האחרונה.
כך היא נפתחת: ״מתברר שבמהלך השנים האחרונות, הרבה אנשים שהיו מעורבים בתהליך ההתנתקות, לא המשיכו במסלול חייהם הרגיל. הרבה גורמים בימין טענו אף בעבר כי הטילו קללה על המעורבים, כשלפחות חלקם , פשוט מצאו את עצמם הן מבחינה בריאותית והן מבחינת הקריירה שלהם, במסלול אחר מאשר תיכננו״.
כותב הכתבה, NRG מעריב. החולה לא מסתתר, ולמה לו? כבודו רמוס, נמוך יותר משל כל כתב בריא. למה לו לבייש מישהו, כשהוא במילא בדרכו אל העפר.
מישהו כתב את הדברים. מישהו אחר החליט לפרסם. היה ברור שמדובר בפשיטת רגל מקצועית, אבל הכבוד העצמי הוא כבוד של חולה סופני שמשתין כבר בפלסטיק, שרוצה רק קהל להגיד את מילותיו האחרונות. עכוזו הצנום חשוף לקהל הטוקבקיסטים שלו כשרון מיוחד לזרום לכל פיסת בשר מרקיבה. והם זרמו, 341 הזויים שהתרבו כמו רימות ומצאו את התוכן כקרקע פורה להשרצה.
היה ברור שהדברים הם דברים של גופה. 341 הזויים חוגגים על שלד שאין נפש דולקת בתוכו. ואני רותח. איפה היו הרופאים? למה אף אחד לא הזריק איזו תרופה? למה צריך לראות אותו ככה לפני שילך? עיתונים תפקידם להגן על כתביהם, לא לשים את עצמם במקומם. מעריב הוא לא עיתון, הוא גופה, שעליה עומדים כמה אנשים ומחכים ליום שבו הרקבון יחזיר אותם לרצפה.
הספר הקדוש ביותר בירושלים
בלילות חסרי תקווה כמו זה כדאי לעקוף את כל פתרונות הסרק ולעבור הישר אל הליבה. הוא ניגש ושולף מהמדף את התנ"ך הירושלמי, ספר כל הספרים, תיכופוניסט אלף תשע מאות תשעים וחמש, ספר הטלפונים של כל התיכונים בירושלים, מאגר נתונים שרק אלוהי המועצה הפדגוגית יודע מי אסף. אוצר עירוני, מסוג התענוגות שנער חולמני ואובססיבי לפרטים כמוהו לא האמין שקיימים בחינם. כולו שמות ומספרים, גרעיני פנטזיה, וגישה בלתי מוגבלת לחיים של כל אלה שלא החליף איתם מילה, יש לומר איתן, כל בנות העיר ומושאי ההערצה שאת שמן שינן ולמד במשך כל התיכון. שמות שמתגלגלים על הלשון, הרשפיות והקלייניות והמנצוריות שרק הקלדתם היא סוג של שירה, ובעיקר מפת פריסת הכיתות השונות בבתי הספר והיכולת לדמיין את הדינאמיקה בתוכן רק בזכות השמות והפרצופים שהכיר כי בירושלים הוא מכיר את כולם. הוא אוהב את הספר הזה יותר מכל הספרים, יותר מכל הבורחסים שהזיל עליהם ריר בגיל ההתבגרות. הדפים המצהיבים האלה מצליחים להוציא ממנו רגש ששום דבר לא מצליח לחלצו.
הוא מרים אותו לאפו ושואף את הניחוח היבש, כמה טוב להריח ספרים, לפעמים הוא חושב שרק בגלל זה הוא אוהב אותם כל כך.
ידיו מלטפות את העטיפה הרכה שאוזניה התחמרו, פותחות את הספר הישן ומדפדפות בו. ליד"ה, יא' 2, היו בכיתה הזאת המון מציאות. הייתה את הגבוהה השברירית עם העור הלבן והמשקפיים, יעל קורץ, תמיד חשב שתהיה מושלמת בשבילו. פעם זכר את הטלפון שלה בעל פה, עכשיו נשאר רק השם, לידו מסומן איקס קטן, וליד השש של רחביה, אולי בקעה, הוא הוסיף כבר את החמש שנוסף למספר כמה שנים לאחר מיכן, מה שאומר שניסה את המספר בעבר. אצבעו משייפת את הרשימה מטה, מדפיסה מעט ממנה על עצמה. הוא גורס את הדפים האלה עד עפר באצבעותיו. הכיתה הזאת כמעט הסתיימה מבחינתו, רק רות אחת נשארה, רותי, הוא לא זוכר ממנה דבר. אם היה ניגש למחשב אולי היה יכול לחפש אותה, למצוא עליה כמה דברים לפני שמתקשר, אבל ככה הוא אוהב את זה, נקי מתחרות, מאינפורמציה, לתת לשאריות הדמיון להפעיל את קסמן.
מספר טלפון שמתחיל בשמונה, שמונה זה קל, שמונה זה מאיפה שהוא בא, לשמונה מוסיפים תמיד חמש. רות בבקוק, איזה מן שם זה, הוא לא זוכר שאפילו שמע אותו, ועוד מפסגת זאב? השכונה שלו? לא יתכן. היה אולי כדאי לפשפש בערימות הפתקים, למצוא כמה חברים מהיסודי שיתנו לו עליה קצת חומר רקע. מחקר. הוא מנסה לחשוב איפה יהיה כדאי להתחיל לחפש אך יודע שאין טעם, כל מה שנשאר מאילו הם רק מספרים שאין להם יעד, אף אחד לא נותר בשכונה.
הוא מרים את הטלפון, התקווה מרפרפת בחולשתה, שולה ניצולים, מדמיין אותם צפים שנים ארוכות על קרש לבד, עורם פריך שערם מדובלל, שבויים בראשם. גם אם ינצלו, השיגעון כבר במילא איכל את שפיותם. חוזר אל רותי היקרה, חולץ את העט הכחול מהפקק ומוסיף את החמש אל השמונה. איזה מספר טלפון! כמו שירה, חמש שמונה שלוש ארבע אפס אפס שבע. הג'יימס בונדית האחרונה של פסגת זאב, מתבצרת בימים, בלילות תרה אחר ניצולים, מישהו שיוציא אותה מהתופת וירכב איתה אל האופק. תתרכז ציבי תתרכז, הרגע הגדול הגיע. השפופרת ליד, והמספר מתנגן, התעכבות קלה על השבע, הטלפון מצלצל, מישהו מהצד השני מרים את השפופרת, לא אומר דבר.
רות, הוא קורא בהתרגשות, זאת את?
שתיקה,
סוף סוף מישהו בצד השני, הוא מעז ואומר. אולי הגזים. קול השפופרת המונחת על כנה נשמע בצד השני ואחריו מיד שלושת הצלילים הצורמים של הניתוק.
הוא שוב מחייג, כולו כוונה, אך כבר בשבע פוגש את קול הניתוק שאורב לו מהצד השני. לפעמים נראה לו שהטלפון הוא זה שמתנכל אליו.
הוא לא ימצא בעיר הזאת אף אחד. הוא נותר בה לבד.
ערבים הם אותם ערבים והים אותו ים
טור שכתבתי היום בהארץ על נאום ההספד של ביבי את יצחק שמיר.
מתויק תחת כללי
אם אשכחך ירושלים אני כינור
הצילום מלמעלה נשלח על ידי יקירת המערכת טימור דברה, עוד ירושלמית בדימוס שכעת מנסה לפצח את קוד הריתמוס של העיר הגדולה (בתקווה לונדון בקרוב).
מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחיהם, כאילו משריץ ומתרבה בתוך הסדקים. שונאים את האור שמראה בה הכל, כל נקבובית של טינופת, הממזרים שגרים ברחובות, השתיינים חסרי הבית, כמו לטאות זבדות נחים בצידי המדרכות. את כל את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים מעוררי החימה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שעולה על גדותיו. שונאים את הפחד המשתק שאוחז בהם בכל פעם שיורדת השמש, את האלימות, את התועבה, את אובדן החופש, את התחושה שמשהו גדול מהם מכביד על כתפיהם. שונאים את אנשי הציבור, את הרבנים, את הפילנתרופים, הקבלנים תאבי הבצע. שונאים את עצמם, שונאים תל אביבים, שונאים את כל מה שהם כן, ומה שהם לא, וכל מה שהייתה יכולה להיות העיר הזאת, את התחושה שיש בה עוד משהו בעל ערך, שיש בה משהו ששווה לשמר, שונאים שאומרים שהעיר הזאת הכי חשובה בעולם, טבור העולם, שונאים את העולם, רוצים להישאר לבד רק הם והעיר כמוכה צרעת ומחלתו, להישאר רק איתה, למות איתה, להישמד ביחד איתה.
מה עוד שונאים בעיר? הקלאוסים שונאים את קצרי הרגלים, הזברות שונאות את כולם, כולם שונאים את אוחזי השקיות, את אלו שאין להם כת, כולם שונאים את שאר המדינה, בעיקר את המרכז. שונאים את בית המשפט, את העירייה, את הארנונה, שונאים בה הכל, בירושלים אין שום רגש אחר, נותרה רק שנאה. וממנה, כשמן זית הניגר מתוך גפת, מטפטפת האהבה. אהבה ממכרת, חזקה כמעט כמו השנאה.
לשחות נגד זרם הטינופת
א.
החיים פותחים לנו הזדמנויות לשנות את המציאות. להלחם בזרם כשהוא שוטף בשיא כוחו, חף מהגנות והסתרות. אז אפשר לשמוע את הקול הכללי מחרחר (הם תוקפים, הם רוצים מלחמה, הם רוצים להפר את שגרת החיים) ולהבין עד כמה הוא מטופש, מטורף, מסואב.
ב.
אני מאמין בזכות של מדינת ישראל לצבא שיגן עליה, כמו שאני מאמין בזכות של כל בן אדם פרטי להגן על עצמו. ומכיוון שאני מאמין בזכות הזאת חלה עלי בעיה קשה. מעשיו של הצבא הישראלי כל כך רעים בעיני, שלמרות שאני מאמין בתוקפו העקרוני, אני לא יכול לקחת בו חלק. ולמרות זאת התעקשתי למצוא, ולכן הוצבתי בפיקוד העורף כאחד מנקודות הקשר בין הצבא למחלקות הרווחה של הקהילה. התעקשתי ושילמתי את המחיר, כיוון שביום שישי בארבע בבוקר התקשרה אלי מישהי שלא הכרתי, ובטון שסימן מערכת יחסים שבה אני חייב משהו למישהו (שקיים רק בצבא), הקפיצה אותי לדרום בצו מיוחד לאלוף.
ג.
וכך ביליתי את הימים האחרונים. למטה. מביט מקרוב במציאות האיומה של החיים בצל הטילים. וחוזה מנגד בנהר השטנה של התעמולה הישראלית שדוחסת את אותם מסרים שוב ושוב, דרך כל ערוצי התקשורת, המחוות הסימבוליות, השיח והמילים. משפך גדול ששואב אותך לתוכו ופולט בארץ הלא נודע.
ד.
דוגמא: בכל בוקר משדר ערוץ שתיים שיעור שנותן אחד מחברי הכנסת לחבורת ילדים בשידור חי. אתמול היה זה סילבן שלום שזכה בכבוד ללמד את ילדי ישראל שיעור בציונות בערוץ המסחרי. קשה לי לתאר כמה תעמולה מטונפת נשפכה משפתיו של האיש, מתוכה נחשפו נימי המנגנון הפועם של הגזענות וההסתה. כל זאת כשבבנאר למטה מתפרסם עוד קרב טינופת באח הגדול ששליש מהאנשים שישבו צמודים למסך הטלוויזיה בערב יצפו בו. מי אמר שיש הבדל?
כמה שעות אחרי זה אני רואה שאשתו של סילבן מצייצת להיכנס להם באבי אבי.
ה.
ככה זה, הם יורים עלינו טילים ואנחנו מתגוננים, אמר לי פה מישהו. ואנחנו לא יורים עליהם? הייתי חייב להגיב. רק על מחבלים, אמר. ילד בן 14 הוא מחבל? אמרתי. אה, אז אתה כמו ההוא באח הגדול, אמר. אני לא רואה האח הגדול ולא יודע על מה אתה מדבר, אמרתי. פציפיסט ,אמר, והתכוון, פציפיסט מסריח. אם היה אפשר לתת רגש למילה פציפיסט, היה אפשר לתרגם אותה לשנאה. מילואמניק פציפיסט בצו שמונה, זה חדש.
ו.
ובערב מתחלף מאזן שטיפת המוח, ושליש מאזרחי המדינה צופים באח הגדול, כשמתחת באנרים של פצצות שעפות, דוחסות את המידע, מתחזקות את זרם הטינופת. ואני יושב לי בבונקר מאולתר וחושב לעצמי, האם ברגעים כאלה, שבהם אני מסוגל להביט בנהר החרא ששוטף את כולנו, אני לא יודע אם נפלה בידי זכות לזהות את האמת או שמא הבנה זו רק תגדיל מאוחר יותר את האשמה.
מהחומר אל הרוח 