גם בהרצליה יש אנשים טובים

המקום: קו 9 הרצליה. 

עולה לאוטובוס, מעביר את הכרטיס הירוק המגעיל. אור כתום נדלק במכשיר. אני מקלל, מתגעגע לכרטיסיות. פעם לכל נהג הייתה חתימה משלו, הניקוב של הכוכב היה עולה לפעמים על זה של הגמל בטעות ומעלים אותו והיית מקבל עוד ניקוב בחינם. עכשיו, לא חינם ולא בטיח. לפני יומיים מילאתי את הכרטיס המזורגג ועכשיו הוא פתאום התרוקן לו. לך תנסה למצוא כפילויות ניקובים בכרטיס סים.

הנהג, בחור מלא, קירח, חסר צוואר ועצבני ממלמל, אין לך כסף בכרטיס.

אבל מילאתי לפני כמה ימים.

אין כסף.

זה לא יכול להיות. מילאתי לפני כמה ימים אני בטוח.

הוא נושף בבוז. טיפוסים כמוני הם הפרופיל המושלם לתרגילי עוקץ נסיעה מתוכחמים. אני לא יכול להאמין לך.

אתה יכול, כן.

אני לא יכול.

אני מוציא את הארנק, מגלה שהוא ריק. אין לי כסף בארנק. מקווה שהוא יתן לי לנסוע. אני מאחר.

לך תוציא, יש כספומט ברכבת.

מתי אתה יוצא?

עוד דקה.

אז לא תחכה לי?

לא.

אני אוסף את התיק, מתכוון לרדת.

חכה! חייל שיושב באוטובוס קורא מאחורי, יש לי כמה שקלים לתת לך. הוא מושיט לי 4 שקלים. מבחינתו של הנהג מה שהיה צריך להוכיח הוכח, עוד תרמית סחיטה הושלמה מול עיניו. הוא נושף לעצמו בחיוך של מומחה, איך הפריירים האלה נופלים אצלו תמיד בפח.

ממש תודה, אני עונה לחייל במבוכה ואוסף ממנו את המטבעות.

שטויות, הוא עונה.

באמת תודה, לא היית צריך.

הגזמת, עונה, מישהו בדיוק מצלצל אליו, גם בהרצליה יש אנשים טובים, הוא מספיק לשחרר לפני שמסתובב.

האוטובוס מתחיל לנסוע. אני מתקדם. על החלון בצד ימין הודבקה קופסה שעוצבה על ידי בוגר טרי של מחלקת תקשורת חזותית, מעוצבת כמו תיבת טקסטס פייסבוקאית. נהנית מהנסיעה?  ספר לנו, כתוב עליה בכתום. בתמונה מחייכים שני נוסעים שאף פעם לא רואים באוטובוסים. ירוק, אגודל למעלה. אדום, אגודל למטה. אני לוחץ על האדום, מצליב עם הנהג מבט דרך המראה. מכין את צעקת הנהג דלת אחורית כשהוא לא יעצור לי בתחנה.

לכל דירה בעלי דירה

המקום – דירה במרכז תל אביב. 

האירוע – חתימה על חוזה 

חידה לקוראים – מהו מקצועם של בעלי הדירה המתוארים בפוסט זה?

אנחנו עולים בחדר המדרגות הטיפוסי. אני הערב, אחותי הדיירת. אני מרגיש צורך להראות מהוגן ורציני ולהפגין את בקיאותי בנושאים כמו כסף, אחריות, כמו שקוראים לזה בצה"ל – לקדם את הפק"ל. את הדלת פותחת אישה צעירה שנראית כאילו סיימה הריון לפני כמה שבועות (בטן עדיין מעט נפוחה, שאריות הליכה שעונה לאחור, פנים מעט שמנמנות יותר משהחיוך רגיל), לבושה בטריינינג בצבע ורוד וסוושטישר ורדרד עם כיתובים חמודים עליו (אני מתפתה להגיד חליפת טריינינג אבל לא רוצה להוציא את דיבתה ברבים בלי עדות מוחלטת). אני מהרהר בנטייה של נשים שכרגע הרו להתלבש כמו התינוקות שהן מלבישות, מנסה לחשוב אם יש עוד דוגמאות לתיאוריה, דעתי מוסחת מהסלון הגדול. איזה בית יפה, מהרהר. איך כל בעלי הבית מתעקשים להציג לשוכריהם בתים לדוגמא.

הבעל, בחור בסוף שנות השלושים, שיער שחור מלא אסוף בקוקו גבוה. שיניים תקינות, לבנות ונקיות, אין כרס משמעותית. הוא לוחץ את ידינו וחוזר למטבח שם מלקט מיני שקדים מתוך קופסאת פלסטיק (עד לרגע זה דמיינתי אותו יותר כצייד מלקטן). בסלון הגדול צעצועי ילדים מפוזרים באופן כזה שניכר שסודרו לאחרונה. ערימת תופי טאם טאם ישנים מוצמדת חזק מדי לפינה (ככל הנראה סודרה על ידי האישה). מאחורי הספות הצהבהבות מעין גליל ענק מנופח, נראה כמו גלגלי הריצה לאוגרים משנות התשעים רק בגודל אדם. אולי יש להם כלב וזה מעין משחק עבורו, אולי זה בשביל הילדה.

אנחנו מתיישבים לאירוע החתימה עם האישה בזמן שהגבר במטבח. בעלי בית נפלאים, אין מה להגיד. מעט דרישות, מעט פורמליות, היענות לדרישות הדיירת. לשני בני הזוג חוש הומור בריא, אפשר לפתוח את עניין הצעצוע בלי לטרפד את העסקה.

תגידו,  אפשר לשאול מה זה הגליל הגדול שבפינה?

הגבר, שמבין שמדובר בצעצוע מביך, פונה אלי מיד, כן זה מה שאתה חושב. מחייך. זה לילדה.

זה מזכיר את הגלגלים של האוגרים,

אל תגיד בקול אוגרים, האשה מהסה, שהילדה לא תשמע, יש לנו כלוב של אוגר בשבילה במתנה, זה מה שהיא ביקשה ליום הולדת.

אם האוגר יתגלה כאצן תמיד תוכלו להעביר אותו לצעצוע הגדול, אני אומר. הם מחייכים. בדיחה מתבקשת. אני תוהה אם הם לא מזהים את הקשר בין החיבה של הילדה לרוץ בתוך גליל גדול לבין החיבה שלה לחיות שרצות בתוך אותם גלילים, מה שמכונה בעגה הפסיכולוגית פריימינג.

אחרי כמה דקות שבהם הונחו על השולחן כמה שקדים בעבורי ואני מכלה את מירב התשומת לב באכילה באופן כזה שלא יראה יותר מדי תאווני, אני פותח שוב את הנושא.

אתם חושבים שיש קשר בין הרצון שלה לאוגר לבין החיבה שלה לצעצוע?

האישה מחייכת, הבדיחה מוצתה מבחינתה. מה אתה עושה? היא מעבירה נושא.

אני באוניברסיטה.

לא עובד? האם חוסר העבודה שלי אמורה להעיד על שביעות רצונה מעושרם של הורי (שהרי אבי הוא הערב השני) או שמע על חששה שאני תפרן.

עובד באוניברסיטה.

משכורת? (חששה שאני תפרן)

משהו כזה.

אה מעניין, באיזה תחום?

פסיכולוגיה.

גביני עיניה מתכווצים, הראש נע מעט לאחור.

לא כזאת פסיכולוגיה, פסיכולוגיה חברתית.

היא נרגעת.

אז אם אחותך בורחת יש לך לשלם? היא מתלוצצת, בעלה מציץ מהמטבח. 

אין לך מה לדאוג לו, אומרת האחות כאילו אני מינימום חיים כצמן.

אני מניח, אני אומר, מנצל את הרהורה כדי לגנוב עוד שקד.

התינוק החדש הוא תינוק או תינוקת? שואלת אחותי, אולי היא לא אוהבת את הכוון של השיחה.

תינוקת, שתי בנות, עונה האם בצהלה. כמה דקות אחרי היא תראה לנו פלקט שהכינה יחד עם הילדה ובו תמונות משותפות, מעין גרסת לואו טק משובבת של אלבום בפייסבוק – במה לעזאזל האישה הזאת עובדת, אני חוזר ושואל אך לא מוצא שום רמז.

שתי בנות הא? אני פשוט אומר.

הגבר מציץ מהמטבח ואומר, לא קל, מישר אלי מבט, אני מהנהן כדי שירגיש טוב, אולי בכל זאת קצת צייד.

מה מתעסק?

המקום: שבעה

 אני מטאטא את העלים הרטובים שהצטברו על המדרגות בכניסה, בהתחלה עם מטאטא מגומי, ואחרי שאחת הבנות דודה מעירות לי שסבא ביקש שאטאטא במטאטא קש, אני עובר אליו. ניגש לארון המטאטאים שהיה פעם המקלחת – לפני שהקיבוצים הרחיבו את הבתים כי הילדים הפסיקו לישון בבתי ילדים וסבא וסבתא שלי קיבלו עוד קומה והפכו את המקלחת לחדר אחסון. במקלחת הזאת היו המים הכי חמים בעולם, כל כך חמים שאמא שלי הייתה תמיד מזהירה אותי שזה לא כמו בירושלים פה, שצריך להתחיל מהקרים, לא כמו בירושלים שמתחילים מהחמים, אחרת מקבלים כוויה. המקלחת הכי טובה בעולם הפכה לחדר ארונות, איזה בזבוז.

המטאטאים תלויים על הקיר. אני חושב לעצמי שסבא וסבתא שלי הם האנשים היחידים שאני מכיר שתולים מטאטאים. אחד הדודים שלי אמר לי לפני כמה דקות שאם סבתא שלי הייתה רואה איך הכניסה של הבית נראית היא הייתה מתה במקום. אני חושב על זה בעודי מטאטא את העלים הרטובים, מחליף את הסחבה של הכניסה ומנגב את הרצפה מטביעות הרגלים. סבא וסבתא שלך לא אוהבים שטיח בכניסה, דודה אחרת אמרה לי, בטח מסיבות פרקטיות. הוא היה נתקע בדלת (שנפתחת החוצה ולא פנימה כמו בעיר) או משהו כזה. עכשיו יש שלוש סחבות בכניסה, בכל פעם שאחת נרטבת אני מחליף אותה באחת מהשתיים האחרות שתלויות בצד. ליד הכניסה יש גם מקרר. מישהי מהקיבוץ החביאה שם אתמול צלחות כי לא הספיקה להחזיר לחדר אוכל. מי מחפש צלחות ריקות בתוך המקרר? התבדחה. בכלל, בדיחות יבשות זה הדבר בשבעה, לא ממש מפילות אף אחד מצחוק אבל שומרות על העצב מלא לחנוק את הגרון.

המדרגות נקיות. אני ממשיך לעמוד שם עם המטאטא כי לא רוצה לדבר עם אף אחד.

מישהו ניגש אלי. חזות מזרחית, כיפה סרוגה, רווח בין השיניים המחייכות. הבן של מי? שואל. זאת השאלה שישאלו אותי הכי הרבה בשבוע הקרוב.

זאב.

זאביק! איש יקר.

זאביק, כן.

דומים!

כן דומים, חוץ מהגובה.

הוא מחייך. טופח לי על הכתף.

מי אתה?

גדליה, אני עובד עם אבא שלך.

אה. במה?

אחראי לגיזום בכל ירושלים, הוא מחייך בגאווה. הייתה לו הרבה עבודה בחודש האחרון, אומרים ששבעים עצים נפלו בירושלים בשלג.

באמת?

כן.

ואתה, מה מתעסק?

אני?

כן. מה מתעסק?

אני מטאטא עלים במטאטא קש.

הוא מחייך. מישהו קורא לו, האוטובוס שלהם חוזר לירושלים.

כמו טוטו – פגישות בלתי מתוכננות

המקום – קלפי גן העיר, תל אביב

אני עומד מול קופסת קרטון כחולה, קלה, אוורירית, מדליקה את המחשבה שחותרת תחתי  במשך היום שאני שחקן בהצגה, חוגג את חוסר היכולת שלי להשפיע. העניינים נסגרו במקום אחר, בעמידה, כף יד מכווצת שנוחתת על זוגתה הפתוחה, מדגישה טענה כלשהי, פירורי בורקס נחים על צווארון. זה רק אני או שכל המועמדים לכנסת השמינו במהלך הבחירות?

מאחורי קופסת הקרטון הקלה – שלושה אנשים עסוקים בדפים שמתחתם. הימנית, בחורה בגילי, שיער בלונדיני מחומצן, פנים עכבריות, לק נקי ומסודר על הציפורנים, מסוג הבחורות שאתה רוצה לקחת ממנה סיכומי שיעור והיא תמיד עושה לך פרצוף. לידה אישה בגיל המעבר, קצה מבטא הונגרי, חולצת פייטים שחורה, מעט שקופה, כזאת שאפשר לראות בה את הכריות בכתפיים מציצות כמעיין שני קרני ג׳ירפה רכות. השמאלי, גבר שחום נקי למראה בסוודר אפור מתוצרת גולף (יתכן שקנה בקומה מתחת?), שיער לבן מלא מורם בג׳ל יאיר לפידי. בניגוד לנשים שיושבות מול רשימות סטנדרטיות, הוא יושב מול דף שנראה כמו לוח פיס וסופר משבצות שהושחרו. נבחר למשימה בגלל כושרו הטכני ככל הנראה.
ממלא טוטו? אני שואל. האישה המבוגרת נושפת בבוז, שלושתם לא מרימים אלי את הראש.
באתי להצביע.
נתפנה אליך עוד דקה, אחד מהם אומר, תכין בינתיים תעודת זהות.
אני נותר לעמוד, הם מתחילים לספור ביחד. כל אחד והרשימה שלו. אני שם לב שהגבר מסמן וי בכוון הפוך מהנורמלי. האם גם הם כמוני מרגישים שחקנים בתיאטרון שנכתב מראש? כרסים מכווצות בתוך חגורות עור, מקורבים, רשימות. אני זורק מבט על ילדה שניסתה לשכנע אותנו להצביע לפיד בכניסה, היא משחקת באיפון.
הם מסיימים לספור ב-76 ומרימים אלי שלושתם את המבט. 76 מה? אני שואל.
האישה מחייכת אבל לא עונה. היא אוספת את הרשיון שלי ומגישה לי מעטפה שנראית אפסית אף יותר מהקופסה שאליה תושחל. אני מביט בשלושתם ולא זז, נו! לך להצביע! היא משלחת אותי.
אני לא זז, מביט בה, מה נראה לך שאני מצביע? שואל. היא מחייכת אלי חיוך נימוסין של מי שלא שמעה את תוכן דברי, אז פונה לגבר שלידה. הספירה של הקולות זה החלק המרגש באמת, היא לוחשת באוזנו. הוא מחייך אליה חיוך קטן.

אני הולך לעמוד מאחורי הפרגוד.