קטגוריה: פולקלור חג'ג'י

הכלה – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: קו 480 לתל אביב

הוא יושב לידי ומשחק בעצבנות בטלפון חכם אך מרוט. אני מניח את הספר כדי לבהות בחלון והוא מנסה בלי הרבה כבוד עצמי להמרח ולקרוא את השם שעל העטיפה (בזעיר ענפין של ירמי פינקוס, ספר אדיר).
אתה יכול לעזור לי שניה? הוא מבקש, אני מהנהן. כל המושבים שמסביבי מתעוררים.
ככה זה בנסיעות הערב השקטות לתל אביב, שיחה של אחד היא נחלתם של אחרים. אני לדוגמא, יודע שזאת שמאחורי – ככל הנראה דתייה לאומית בשנות השלושים (אני מבטיח לעצמי לבחון את העניין בדרך החוצה) – נמצאת בדרך לדייט ראשון בתל אביב. אני יודע גם שהבחור משך אותה כבר כמה שבועות ושהיא זאת שנדרשה לבחור את המקום (הייתי רוצה לציין בפניה שמקס ברנר ברוטשילד זאת בחירה נוראית לדייט, אבל אני שומר את זה לעצמי). היא לא נותנת אמון גדול בערב. גם אני למען האמת לא נותן אמון גדול וגם החברה שהיא מדברת איתה בטלפון שמנסה (כך אני מפרש לפי ההסברים המפורטים שהיא מספקת לאותה אחת מהצד השני) להכין אותה כבר לאכזבה. בכלל, לנסוע נסיעה בינעירונית לדייט היא הימור גדול מדי לדעתי, במיוחד כשאת בחורה דתייה שככל הנראה לא תגמור בביתו של המיועד. פשוט חשיבה אסטרטגית רעה. הארכה מיותרת של קוקטייל הסיפוק וההחמצה של אחרי דייט ראשון לנסיעת אוטובוס שלמה.
מרפק של לחץ מזרז אותי. אתה יכול לבדוק לי כמה יצא בית״ר?
אני פותח את הטלפון ומחפש.
סליחה שאני מטריד אותך ככה, הוא מתנצל באושר, הטלפון שלי פשוט לא עובד.
אין בעייה, אני אומר, גם הטלפון שלי לא נענה למשימה בשמחה מיוחדת.
3-2 לבית״ר, אני מציין את התוצאה שאני בטוח שהוא כבר ידע וביחד אנחנו בוחנים את שאר חדשות הספורט. הפועל נצחה אתמול את תל אביב, הוא שבע רצון, יצרנו אחווה.
אתה עובד בירושלים? הוא שואל.
לומד.
מה לומד?
פסיכולוגיה.
פסיכולוגיה! הוא נרעש. ממולל את המילה. הרבה הכלה, חוזר ואומר כמה פעמים.
השימוש במילה הכלה משעשע אותי. לא פסיכולוגיה כזאת, אני אומר, פסיכולוגיה חברתית.
אה, הוא מנסה לעכל אך נכשל, בכל זאת…הכלה זה קשה. אבל האוניברסיטה זאת חממה, חיים טובים.
כן , אני עונה
תאמין לי חממה. אתה לא יודע עד כמה.
כן,
תאמין לי אני יודע.
מה אתה עושה?
אני? מורה להיסטוריה באור יהודה. כיתות קשות.. ז׳, ח׳ אתה לא תאמין.
הרבה הכלה, אני אומר בחצי הומור.
הרבה הרבה הכלה, הוא מתרגש. כל הכבוד לך!
כל הכבוד לך! אני עונה, זה מה שיצא לי.
הוא מחייך לעצמו, האוטובוס מגיע לתחנה ואני מעדיף לנצל את הקימה כדי לעזוב אותו ולבחון את זאת שמאחורי, כצפוי דתייה לאומית, ההכנה לדייט ניכרת היטב, היא מביטה בי במבט שיש רק לאנשים שמכירים אחד את השני הרבה הרבה זמן.

7 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

איש העכביש ירושלמי

הוא היה תלוי שם מתחילת הלילה בלי שאף אחד יבחין. מי באמת מסתכל לחפש אם מישהו נח על כפות התמרים של כיכר ספרא. מה הוא ספיידרמן? ובכלל, ספיידרמן בירושלים, מה יש לו לעשות? בקושי חצי בניין יש בעיר הזאת, והוא יצטרך כמו קוף לטפס על עצים (שגם מהם אין מספיק מאז שקיצצו את תקציב הגננות), זברות וקלאוסים ישליכו עליו אבנים בגלל הבגדים הצמודים מדי, יסבול מחוסר הכרה, יקבר בבירוקרטיה במלחמתו נגד הפשע, בפקידים חסרי עניין, בחוק שאין לו סדר, יעבור למרכז.

6 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

ביוגרפיה של הצעות חברות

אחרי כמה דקות של סקירה, כזאת שנועדה יותר למשוך את הזמן מאשר באמת להגיע לעומקם של הדברים, הוא פותח אותה. קופסת נעלים שיש לה גוף ויש לה מכסה, שני חלקים נפרדים, לא הקופסאות של היום, שהן הכול באחד שנפתח ומציק מהצד, שאינך יכול להוציא את המכסה ולהניח אותו בצד ולהביט על התכולה כאוצר מן העבר, דחוס ומאופק בתוכה. כמה יש שם, בטח מאה חמישים, הוא נזכר בתוכנית טלוויזיה שבה הצופה היה צריך לנחש כמה מסטיקים נמצאים בתוך קערה ענקית, איך היה נדבק למסך ומנסה לספור אותם מרוכז כולו. כל כך הרבה אושר היה פעם, והיום התאדה הכול. שאריות ספורות, כך הוא מקווה, נותרו בתוך קופסאות כמו זאת, צריך לצרוך אותן בעדינות, לא לגמור מהר כל כך.

הוא מושך עוד כמה שניות, קם ומחמם מים ומכין לעצמו תה וחוזר לספה ולקופסא ופותח אותה שוב ומנקר ממנה פתק אחד שאותו הוא משטח בעדינות על השולחן. הוא מזהה את הכתב מיד, תמר אהרון, השלישית מסדר אהבותיו עד כיתה ו' אך ללא ספק המרשימה משלושתן. הסיבה שנדחקה למקום השלישי הוא רק כי ידע שאין לו איתה שום סיכוי. לא להשיג אותה, זאת לא הייתה הכוונה, להשיג אותה להפסקה אחת, אולי אפילו במשך שיעור הוא תמיד יכל, אבל לשמור אותה איתו ליום, לחצי שנה, כמעט ועדיף היה לא לנסות. הכישלון נכתב כבר בפתקים. ובכל זאת עכשיו ממרומי גילו הוא מטיל ספק באבחנה הזאת של פעם. מה החשיבות של העבר אם כל מה שנותר לך הוא להסכים איתו, שאחרת כיצד תתקבל התחושה שאתה מביט לאחור ממרומי גילך, שהחכמת. ולכן הוא מביט על סירוב הצעת החברות הזאת מתמר כטעות מרה שהייתה יכולה לשנות את עתידו.  סוקר את המילים הפשוטות, המגלות בו עניין, אלוהים היו פעם הצעות, מאז התייבש לחלוטין המעיין. הוא לא בדיוק זוכר איך סירב לה, בטח לקח אותה לשיחה, אולי ענה לה בפתק מתחכם שהוא עתיד למצוא כאן בקופסא. פלפול שהרגיש איתו טוב, שהרגיש איתו חכם, עדיף להרגיש חכם מלהרגיש.

וכעת מתיעוד לתיעוד. הוא לוקח את המחברת שלו, ומדביק עליה את אותה הצעת חברות שפג תוקפה.

 אחר כך הוא נח, שוב, לא באמת כדי לנוח, סתם כדי שלא יגמר לעולם, כדי להעביר את הזמן. כשירגיש מספיק חנוק, מספיק משועמם, יעבור אל הפתק הבא.

8 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

אודיסאה לג'לג'וליה

מה עושה בן אדם שרוצה להגיע בתחבורה הציבורית מתל אביב לג'לגוליה? את השאלה הזאת שאלתי בבוקר שטוף שרב בעודי בוחן את חוסר האופציות שלא נפרשו לפני בלוחות הזמנים. ביחד עם כפרים זניחים אחרים באזור המשולש, ג'לג'וליה הוא מקום שאוטובוס אחד ביום ממצה את אפשרויות הגישה הציבורית אליו. לתושבים הפרימיטיביים במילא אין סיבה לצאת מהכפר.
אבל מי אני שיוכרע בקלות כזאת בידי זוטות שכאלו. אני אדם נחוש עם מטרה, והמטרה שלי – ג'לגוליה. המרחק מתחנת הרכבת של ראש העין צפון אל הכפר הוא 8 ק"מ, מרחק גדול מדי בהליכה ואוטובוס כאמור אין, ולכן בחרתי לכסות את המרחק שנותר באופנים. כיוון שרכבת ישראל אינה מאפשרת לנוסעיה לעלות עם אופנים רגילות לתוכה, שאל עבדכם הנאמן זוג אופנים מתקפל משכן יקר. מדובר בצמד גלגלים קטנים המחוברים לכמה מוטות מתכת לכדי סגסוגת אדיוטית להחריד. אני, חובב אופני פלדה קלאסיות ואציליות שכמוני לעולם לא הייתי מעיז להראות את שרירי עכוזי מתאמצים בשביל חתיכת צינור מתקפל שכזה. אבל ג'לג'וליה, החלום, הביאה אותי לקבל את ההשאלה בשמחה, למלא אוויר בגלגלים שלא התגלגלו מזה זמן רב ולצאת לדרך אל תחנת הרכבת.

והנה בכניסה לתחנה התגלה המכשול הראשון. בעודי מקפל את צינורות המתכת הגיע אלי שומר חסון והודיע לי שאי אפשר להיכנס לתחנה עם אופניים מקופלות אלא אם כן הן מכוסות.
"מכוסות במה?", שאלתי.

"בכל דבר", ענה, "בחתיכת בד, בתיק, תכסה אותם במשהו ותכנס".

"אין לי כיסוי", עניתי,

"אין לך כיסוי אתה לא נכנס", קבע.

"אבל למה? מה המשמעות של כיסוי?", התחננתי.

"ככה", ענה, "אלה התקנות".

לא הסתפקתי בתשובה, שהרי ג'לג'וליה פיתתה אותי בלחישותיה. הפעלתי את המנוע הקטנוני שנמצא אצלי תמיד בהיכון ודרשתי  שיראה לי היכן בתקנון הרכבת כתוב שעלי לכסות את האופנים.

הוא חכך בדעתו לכמה דקות ואמר שאינו יודע ושידבר עם מנהל התחנה, אחר כך עלה מול הביג-בוס במירס וחזר אלי מנצח בקביעה שהמנהל אמר שאסור וזה הכל.
"אני רוצה לראות את המנהל", דרשתי.
"הוא עסוק", ענה.
"אז אני נכנס עם האופניים", הצקתי.
"לפי התקנון מותר לי לעכב אותך מכניסה לתחנה למשך שלוש שעות, ראה עצמך כמעוכב",החזיר.

הגבתי באמוציונאליות. החיבה שלי לפרינציפים והרצון שלי להגיע לכפר נשזרו זה בזה לכדי סבכה בלתי ניתנת להתרה. השומר ראה את מצוקתי והזמין את המנהל.

הוא הגיע אחרי חמש דקות, כולו מהודר ומלא בשמחה ושאל אותי לשלומי, אמרתי לו שאני מבקש להיכנס עם האופניים והוא חזר על התקנה המטופשת. ביקשתי לראות אותה כתובה והוא אמר שאין לו עותק של התקנון.

לא הייתה ברירה, אז עשיתי עליו מיקי רוזנטל והדלקתי את המצלמה בפלאפון. הוא הגיב כמו אח עופר שנתפס במהלך תפירת מכרז והתרגז, מה שהפך מהר מאוד למשחק המטופש הבא.

הצילום הפולשני שלי, וההתעקשות המיותרת על הנקודה הביאו את המנהל להזמין משטרה. הייתי נשאר ומתעמת גם איתם, כי באותו רגע כבר נשמטו להם כבודי העצמי, יובש חולצתי וסבלנותי המופלגת. אבל, כאמור, הייתי צריך להגיע לג'לג'וליה. ולכן הותרתי את המנהל והמאבטח רוגשים ותרתי אחר האוטובוס לכפר סבא. משם, אמרתי לעצמי, תעשה את הקילומטראז' שנוסף באופניים.

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם "מה לעזאזל היה לבחור בג'לג'וליה שהביא אותו לבייש עצמו מול ההמון בכניסה לתחנת סבידור מרכז (שאלוהים יודע למה לא קוראים לה רכבת צפון)". שמא הייתה זו חומוסיה מפוארת? שיפודיה נהדרת? מוסכיה מוזלת? לא לא ולא – טניס.

אם יזדמן לכם להגיע לג'לג'וליה ולהרחיק עד לפאתי הכפר תוכלו למצוא ליד מגרש הכדורגל של הפועל ג'לג'וליה המפוארת מגרש טניס משופץ. את מגרש הטניס חידש אדם יקר בשם דניאל קסל שהחליט להרחיק דווקא עד לאזור המשולש כדי להדביק ילדים באהבתו. דניאל מאמן ילדים במגרש הטניס ששיפץ וחולם על הקמת מרכז טניס שוקק, בדיוק כמו זה ברמת השרון ליד, שיהפוך לחלק מתרבות הספורט בסביבה, יצליח אולי לקרב בין האוכלוסיות, אולי להחדיר את הערכים הנלווים לספורט יחידני דורשני כל כך כמו ספורט המלכים.

קשה לתאר את הקשיים שדניאל מתמודד איתם יום יום בהגשמת החלום הלא שגרתי הזה. החל בבירוקרטיה, המשך בהתחברות לאוכלוסיה החשדנית ולמודת האכזבות וכלה בבדידות של פרויקט שנעשה על ידיד אדם אחד לבדו. סיזיפוס ישראלי עם חזון ענק ואמביציה מדהימה. מה הוא אם כך קרב פעוט במסע אל ג'לג'וליה בהשוואה לכל אלו?

חמש דקות אחרי הקרב המדובר, וכבר מצאתי עצמי דוחס את האופניים המתקפלות לתוך תחתית האוטובוס בדרך אל כפר סבא.

משם הכל כבר התגלגל בצורה נוחה יותר. המיזוג שקירר את עצבי, השמש שהחלה לרדת ולהאיר על העולם את האור הנפלא של אחר הצהרים, כולם עשו איתי טוב. מצאתי את עצמי בתחנה מרכזית כפר סבא, מרכיב את צינורות המתכת המצ'וקמקים ויוצא בכביש המהיר אל גלגוליה.

בעודי נוסע בצד הכביש המהיר, המרחבים הפתוחים של פאתי השרון חייכו אלי, חשבתי על המקום הזה ישראל, שיש בו כל כך הרבה חום וזיעה והתכתשות וגם כל כך הרבה יופי, ושקט שמחלחל מתוך קטנותו, מתוך האור הישראלי שנראה כמו שהוא רק פה. זה היה אחד מאותם רגעים שבו האדם מתאהב במקום מחדש, ששמחה פנימית גואה בתוכו והוא רוצה להיות כאן ולא בשום מקום אחר בעולם.

לג'לג'וליה הגעתי כבר במצב רוח מרומם, וזכיתי לראות ולצלם שני אימוני טניס שהיו לא פחות ממרגשים. עם אושר טהור שמבצבץ לו מבעד לסדקים, והומור ישראלי ערבי משותף, וילדות שיום אחד יגדלו אולי להיות סרינה ויליאמס או ציפי אובזילר, ואולי פשוט ילמדו שיש מישהו בצד השני שמעניין אותו כמה הן עובדות קשה כשהן אוספות את הכדורים אחרי אימון במגרש.

בהזדמנות זאת, דניאל מחפש מאמני/ות טניס, למעוניינים, נא לפנות אלי.

18 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

בושות

срам

נער ממתין בחדר בית מלון עם אביו. השעה כבר שש ושבע דקות. עווית קלה של עצבים חולפת על פניו, הוא משפשף את עיניו בכוח, כמו שעושה בדרך כלל כשהוא מובך, כאילו למחוק את עצמו. הלוואי שלא יבואו, הוא מתפלל, נשמעת דפיקה בדלת.

לחדר נכנסות שתי נשים, אחת מבוגרת, בת שישים וחמש הוא מנחש, שיערה קצר ומתולתל וצבוע בורדו כהה מדי, לא טבעי ומזכיר לו במשהו את סבתו. היא כפופה, נראית זקנה מכפי גילה, נכנסת לחדר ומיד מוצאת לה פינה במבואה הקטנה ומחליפה את בגדיה. לובשת נעלי בית וטרייניג, מחייכת כל הזמן. הנער עוקב אחריה, הוא מנסה להבין האם זה חיוך של מבוכה או שמא חלק מהאווירה הנעימה שהיא מנסה לכפות. החדר קטן מדי, היא מסיימת ובוחנת אותו ביעילות, כמו שאחר כך תבחן את גופו השדוף, כאילו היה בור בכביש בדרך הבייתה. אחר כך זורקת כמה מילים זרות לזאת שהגיעה איתה, השניה, הצעירה יותר, שעונה לה כמה הברות קשוחות בחזרה. הצעירה השילה כבר את מעיל העור שלה וחשפה חולצה שחורה, קצרה מדי, שאינה מכסה כראוי את בטנה. שיערה צבוע בלונד, פוני ישר וארוך מדי, אף נשרי שנחלץ מבין השערות ועינים עוטות איפור שחור שנזל מעט במשך היום. לרגליה מגפי עקב, בניגוד לשותפתה היא לא מחליפה את בגדיה, כמו שלא הסתגלה לנוחות שבעבודה, שגופה לא נכנע לכיפוף הבלתי נמנע של המקצוע. יש בה, בחוסר החלפת הבגדים, משהו עמיד, חוצפני, הוא מיד מחבב אותה יותר. אצבעותיה דקות מדי, ציפורניה עשויות מדי, כמעט חלטוריסטית. אחר כך היא תהיה זאת שתעשה את דיבורי העסקים.

הנער עובר לישיבה בקצה המיטה, מבטו מושפל מטה, הוא חושב על אביו שיידרש לנהל את הסיטואציה במקומו, שהרי הוא התמסר למבוכה, אך איך אפשר בכלל לנהל מצב בלתי אפשרי כמו זה? הוא מקנא באב על העובדה שאפילו כעת הוא יכול להיות מזמין, על מראו השובבי וההקלה שהוא משרה. האב פורש את חיבתו על החדר בלא מאמץ מיותר, פוגש בהסתייגות בנו ועוקף אותה ומדביק איתו את שתי הנשים. אחר כך הוא מסיר את חולצתו בתנועה אחת כאומר, לי אין שום בעיה, משיל את מכנסי הטריינינג שהבן הכריח אותו ללבוש לפני שהגיעו הנשים (אתה לא יכול לקבל אותן בתחתונים, השתגעת?), ונותר בתחתוני סבא מרוטות בצבע ירוק. הוא נעמד בעמידה גאה כאומר לבנו, כמו שאמרתי – מתחתונים התחלנו ובתחתונים סיימנו, הנער מביט בו ומתרגז אך מבין את הרמז ונכנע לגלגול האירועים. הוא מעיף מבט בשתי הנשים כדי לבדוק אם הן שמות אליו לב, וכשמזהה פרצה מסיר מיד את החולצה הקצרה הכחולה שלבש ונותר במכנסים קצרות שלקח מאביו. כאילו כדי להבהיר שאותן הוא לא מתכוון להוריד הוא קופץ למיטה ונשכב על בטנו, עוצם את עיניו וממתין.

עכשיו הם שוכבים, פניו של האחד מול השני על המיטה הצרה מדי. הנער פוקח את עיניו ומגלה שהאבא חיכה לו מחייך, הוא מחזיר לו חיוך נבוך ועוצם מיד את עיניו. עוברות כמה שניות והוא בודק שוב אם הוא מחכה לו, שוב פוגש במבטו המצפה, הפעם מלווה בקול אנחת תענוג. הוא עוצם אותם מיד, נרתע מחיבתו של אביו, מתמלא אשמה.

בינתיים מאחור, שתי הנשים סוגרות ענינים אחרונים. הנער לא מבין את השפה שבה הן מדברות אך נדמה לו שמדובר בחלוקת הבשרים. אני אקח את האבא אומרת המבוגרת, אי אפשר את הצעיר, תראי איך הוא רועד מרוב מבוכה, זה מגעיל בשבילו להיות עם מישהי זקנה כמוני. אל תדברי שטויות מנסה להחמיא לה הצעירה, את לא זקנה, הוא לא רואה אותנו בכלל. כך היא רגילה לחשוב על עצמה כשהיא באה, כמו מכונה בלי גיל, ובכל זאת משהו בסיטואציה המתוחה גורם לה להרגיש מושכת, היא מודה לעצמה שלא ויתרה על העקבים. אני אקח את האבא עונה המבוגרת כמתעלמת מהמחמאה, עוקפת את המיטה ומתחילה בעבודתה.

כמה שניות של שהיה באין זמן עוברות על הנער, הוא שומע את נהמות אביו, כמצפה לשמוע תשובה שמגיעה ממנו אך אינו מסוגל להחזיר קול. הוא מתמלא בעצבים על כך שנכפתה עליו הסיטואציה, רוצה להעיר על כך דווקא עכשיו, באופוריה המדומה הזאת בין שניהם, להרוס את הרגע עד שהוא והאב ושתי הנשים ידעו בבירור שהוא לא מרוצה, אבל מפחד.

בינתיים, כדי להפיג מתח של ארבעה אנשים על מיטה זוגית אחת, הזקנה שחיוך שבור שניים נמתח על פניה מצביעה בעיניה על הנער ואומרת לצעירה, תזהרי עליו, שלא תהרגי אותו במיטה. הצעירה סוקרת אותו ומבחינה שהוא עוד לובש מכנסים, היא פולטת אנחה בולגרית מבטלת שמשמעותה טפשון קטן, ומושכת אותם מעליו בתנופה, כאילו היה ילד, וכשהם נותרים בידיה היא מנופפת בהם מול פניו בנזיפה. הוא נותר בתחתונים כחולות, ומרגיש קור של חדר חורפי שמתערבב עם חום הבושה וידיה שמתחילות לעבוד משוחות בשמן של ריח ורדים וקוקוס.

הוא מדמיין דיבורים שיכלו הוא ואביו לעשות תוך כדי. הוא, כלומר אביו, היה עומד בזה בקלות. שיחות חולין כאלה שהיו יכולות להכחיד את הנשים בעודן מזיעות מעליהם. תמונות מסרטים רצות בראשו, נשים שמגבות לבנות מלופפות על ראשן המשוחחות שיחות קלות, מתעלמות, הוא מתקשה להבין איך שיחות כאלה היו יכולות להתנהל בכלל. ובינתיים אלו שמעליהם עם ידן על העליונה, מפטפטות בניהן כמו שתי מכונאיות בהחלפת שמנים שגרתית.

נתקלתי פה בגבשושית אומרת הצעירה.

תני להרגיש, אומרת הזקנה ואוחזת בכף רגלו ביד חזקה, יבשה מעט, פולחת את חומצת החלב ומפוררת אותה בכמה תנועות קלות.  תראי איך אני עובדת עם הפרקים, היא אומרת, קלטי את התנועה הסיבובית, את רואה? בדיוק ככה.

יש לך אצבעות ברזל מחמיאה הצעירה.

לא נולדים עם אצבעות ברזל מותק, עונה הזקנה בחיוך, וגם לא הולכים איתם למכולת, רק עם טיפים.

יתנו, אומרת הצעירה, רק מהבושה יתנו.

הנער מתחיל להרגע, לשכוח, מתמסר לידיה המשומנות של הצעירה, לרגע גם הוא משחרר אנחה, שמשתלבת היטב בזרם אנחות התענוג המפותל אל אביו, הצעירה מגיבה בחיוך והוא מיד מצטער כמבין שקיבל על עצמו מרות, ויתור על האנטי התמידי שהוא מנסה להציג, וחוזר לרטון לעצמו בעצבים. פתאום הוא שם לב שהטלוויזיה שדלקה כשנכנסו לא כובתה, שזמרת בולגריה מחומצנת נעה כחתולה בין שני גברים חשופי חזה. הוא מסדר את ראשו שיוכל להביט בה, רואה את לבושה החושפני, והטוהר המלוכלך והזוהר של הקליף מזנב בשאריות הביטחון שבנה עד כה. ידיה המשומנות מלטפות את שיערו, מותחות את קרקפתו לאחור, הוא מתכווץ.

והאבא, הוא מנותק לחלוטין, שכח את הגוף המיוזע שנח על המזרון, רק המגע קיים בשבילו, תלוי בפני עצמו, חופשי. זה מטריד את הנער, הוא לא מבין איך הוא יכול להפסיק את סימפונית המחשבות הזאת, הוא מקנא וכועס ורוצה להעיף את שתי הנשים הזרות שגוהרות מעליהן, להטיח אותן בקיר באלימות ומרגיש את כבדותן מעליו והזמן נמתח ונמתח אך לא מסתיים.  היא מסובבת אותו ומשנה את תנוחותיו וצובטת אותו ומכה, מכלה בו את זעמה ומנגד גם מפטפטת בבולגרית, לרגע מעיפה מבט קל על ג'י זי בקליפ ניו יורק ונרגשת למראה הבתים הגבוהים המצולמים ממסוק שכור לערב, אפילו מעירה את תשומת לב המבוגרת שנמצאת תמיד צעד אחד לפניה. היא מלטפת את אוזניו והוא מתמלא באי נוחות, אז בדיוק האב מעיר, כמה טוב המגע הזה באוזניים, פשוט אומנות. הוא מנסה להשתחרר ומדמיין אותה חולמת על עצמה יושבת במרפסת באחד הבתים הגבוהים בעיר, תקועה אי שם בכפות הרגלים, היבשות מדי, היא מעירה, הוא מתבייש.

אחר כך המבוגרת מקימה את אביו בתנועות סטירה חזקות ובוטחות על העורף, ופורשת מפה לבנה על הרצפה ומורה לו באצבע משומנת לשכב ועולה עליו, דורכת בכוח ומאבדת שליטה ואוחזת במסגרת המיטה כדי לקבל יציבות ונושפת ואומרת אוך, אוי, אוך בכל צעד שעושה עליו, פורקת כל עול. האב מצטרף אליה ומלווה את נשימותיה עם שלו וביחד הם נאנחים בהנאה אנחות שמביכות מעט את הנער אך גם מעלות חיוך על שפתיו, שאותו הוא מסתיר בסדין.

הצעירה בדיוק סיימה לעבוד ומציעה לו לתפוס את מקומו על הסדין, אך הנער מסרב, ואפילו מצליח לשחרר לה חיוך של תודה וקם ואומר לה ת'נק יו , רילי ת'נק יו והמבוכה שלו מגיעה לשיא כי היא טובלת בפרידה שהוא שונא כל כך, אפילו ממנה.

אביו בדיוק קם ומביט בו בחיוך ואומר בפשטות שלעולם לא תהיה לו: זה היה מ צ ו י ן, וזה בשבילו האות לברוח. הוא קם ונעלם בחדר השירותים ומתיישב על האסלה ושומע את השניות האחרונות של העסקה, את המבוגרת מחליפה את בגדיה בחזרה והצעירה שיודעת קצת אנגלית, מנסה לברר כמה זמן ישארו כאן, והאם יצטרו את שירותיה שוב במהלך הימים הקרובים.

אחר כך יש שתיקה, אבל דלת חדר המלון לא נפתחת או נסגרת והוא מבין שהם מחכים לו ושיאלץ לפתוח את הדלת ולראות אותן שוב. הוא קם וגורר את עצמו החוצה, פותח את הדלת ופוגש בהם ממתינים לו בחצי עיגול, מחייכים זה לזה כמי שעשו משהו מאחורי גבו. הצעירה חומקת לשטוף את ידיה והאב מדסקס איתו על כמות הטיפ, אבל אומר תשר כי טיפ זאת מילה בנלאומית.

אחר כך הן הולכות. הוא חוזר למקלחת ופותח את המים. בכל זאת, בגלל שהדלת קצת פתוחה, הוא שומע את אביו שר בחוץ שיר מאושר שהוא ממציא תוך כדי, משהו כמו, היום עושים מסג'ים, היום עושים חיים. הוא שואל את עצמו למה הוא לא יכול להנות ככה, כמוהו, בלי לסבך כל דבר, שומע את החזרה הפשוטה של המילים ומייסר את עצמו בפער ביניהם שלעיתים הוא מיחס לו יתרון לעצמו, ולפעמים הוא מבין כמה רחוק הוא נמצא מאחור. כמה הוא שונה ממנו, איך הוא יכול להינות מזה בלי שום עכבות. ואני, אני מכווץ כולי, עצור ובלתי אפשרי וקשה כל כך לעומתו והשרירים שלי, אלו של החופש הזה, הם כל כך קשים וחלודים וכולם רואים את זה, רואים את הפער שבינו לביני ויודעים שמשהו שם לא עבר בדרך. הוא שומע אותו שר בחדר ויודע הוא לא והוא לא והוא לא. פתאום הוא מרגיש לכוד בחדר האמבטיה, ומבטו מתרוצץ בין האריחים, לרגע אחד הוא רואה השתקפות של עצמו על העמוד שמחזיק את הטוש, מנקה ממנו את האדים והטיפות ובוהה בו ארוכות. רק אז, בפעם הראשונה הוא מבין שגם הוא מחייך, חיוך שמסתיר משהו מהמבוכה שעדיין ספוגה בו, בלי ששם לב, אבל עדיין שיש בו משהו, שמחה כזאת שאפשר לראות. ואולי הוא בעצם גם כן.

ב.צ ב.ז

5 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

על אהבתם של ערסים ובהמות משא

לא היה קל להיות ילד חיוור בדאון טאון גילה ירושלים. שלל איומים היו מחכים לך בחוץ, כאלה שאף פעם לא היית יכול להתכונן אליהם כראוי. והרי החוץ הוא הבילוי האמיתי, הוא הכל, ולכן היה עליך לחשוק שפתיך ולצאת באומץ אל החצר מקווה שאחת מההפרעות המוכרות לא תפגוש אותך בחוץ.

חס וחלילה היית יכול לפגוש בדרך חבורת ערסים במצב נייח ומצב רוח של פורענות, או גרוע מכך, ערסים במצב נייח עם קרטון ביצים, או ערסים במצב נייח שמזמינים במשחק כדורגל שהתארך יתר על המידה, או חלילה, פרחות שלידן ערסים במצב נייח, או הגרוע מכל, ערסים אחרי שהסתפרו תספורת אלי אוחנה שהקיצוץ האופנתי היה נותן להם מבט חולה בעיניים והיו יכולים לאדות אותך רק במבט.

למרות חלקם המאיים במעגל החיים השכונתי, לערסים היה גם תפקיד חיובי. הם היו אחראים בעיקר על תוכניות ההווי ובידור. אלו התרכזו בעיקר בהטרדה של אנשים שהם לא אתה, מה שהיה תמיד משעשע, וגם, לעתים רחוקות, במופע חיות שהיה חביב על כולם, או כפי שקראנו לו אז – הקרקס.

חיבתם של הערסים לחיות המשק היא דבר מוכר וידוע ועליו נכתב כבר בטח המון (הערה לעצמי, חפש בגוגל את המילים חמור וערס). מה יכול להיות יותר מפתה מהיכולת להחליף כמה מאות שקלים בבהמת משא? שהרי השקלים נעלמים להם בין האצבעות, והחמור, חיית בית נאמנה היא. אפשר לרכוב עליו, להכות בו ללא רחם, לרדוף איתו אחר כל מען דבעי ולכמה שבועות ספורים, לפעמים אפילו חודשים, לשלוט בשכונה. שכן במתחם סגור שבו כולם ילדים הנמצאים בעיצומה של הגדילה, מה יכול להיות יתרון יותר טוב מכמה עשרות סנטימטרים על גבו של חמור שממנו תוכל להביט אל העולם.

כך, פעם בכמה חודשים היה מגיע אל המתחם סנצ'ו פנצ'ה חדש. רוכב על החמור ומדרבן במילים ערביות שלמד מאי שם ורואה איך כל הילדים החיוורים שכמוני נסים על רוחם ומקווים שיעלם, מציצים אליו מהצד ביראה מהולה בהערצה.

לפעמים אף זכינו ללטף אותם. למדנו להגיע מוכנים אליהם עם אבנים מוחבאות בכיסים, ובטחון שהלך וגבר, ותחושה שאין עוד שפן שיוכל לצאת מהשיכון, לא נוכל להיות מופתעים מעולם.

עד שיום אחד נשמעה ממרחק טפיפת רגלים זרה שהייתה שירה שכונתית אמיתית. קלאק קלאק מלכותי שהדהד ולא הרבה אחריו הגיעה, לא פחות מסוסה.

זאת הייתה בהמה אפרפרה ואצילית שהגיעה בחסותו של אחד מהמנהיגים האמיתיים של השכונה (השם שמור במערכת מטעמי חשש), חיה אצילה שרקדה לה על מרצפות האספלט הלבנות, הקפיצה את שרירי ירכיה שוורידים בולטים בעסיסיותם, ומרוב התרגשות, שהרי כל ילדי השכונה הביטו בה בתימהון, חרבנה בכמויות גללים רכים וירקרקים שהסריחו את כל הרחוב.

אחר כך נעמדה, הביטה בנו המקומיים, הרכינה את ראשה בענווה כדי ללחך מעט מהקוצים שגדלו בין האבנים וחשפה את הרוכב האמיתי על גבה. הוא היה ערס מלכותי, גינג'יס שחייך חיוך של מליון קוביות סוכר, צקצק בלשונו מן צקצוק אחורי ששמור לסוסים, כזה שלא ידעתי שקיים בכלל, אמר הויסה וחצה את ההמון שבא להעריצו מקרוב, הרחק החוצה מהשכונה.

עד היום אני לפעמים חולם איך אני עולה על החיה האצילה הזאת וחוזר לחצר שמאחורי רחוב האזוב. איך הילדים מביטים בי בהערצה. אז אני מתעורר ומבין שמה שהיה כבר היה, יש כאלו שנועדו לתהילה שכונתית ויש כאלה שנועדו לחלום עליה.  ובכל זאת, בלי לדבר על זה יותר מדי, אני מתכנן יום אחד לקנות לי איזה בית עם גינה. ומאחורה כדי שתהיה מזכרת מהתקופה, לסדר לי איזה חמור קטן שיעמוד בפינה.

11 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

משה לסתות הברזל אסולין

היה פעם בעיר אחד עם פנים של פלטינה. עם לסת של עשרים סנטימטר כפול שלוש, ועיני חפרפרת ושיער שחור חלק שאף פעם לא נחלש או נסוג לאחור או הלבין, חזק כמו חוט דייגים ויפה, יפה כמו מתריס כנגד פאר הפנים המכוערות שאותן הוא חותם. ובעליהם שנראה בדיוק באותו גיל כל השנים, כאילו לא התבגר אפילו ביום, וטען כל הזמן כשהחמיאו לו שזאת הפלטינה שמותחת לו את העור כמו מפרש. עסקן צעיר שהיה מלך העיר, שהכיר את כולם כולל את ראש הוועד נחמיאס באופן אישי, שמספר הפלאפון שלו היה ידוע לכל והיו מתקשרים אליו רבים בבקשות שונות ומשונות שלכולם היה מגיב באדישות, כמעט בחוסר סבלנות, אך תמיד מקיים בלי חשבון. מספר טלפון שזכרו כולם, אפילו כמה כרטיסי ביקור שעשה במכונות שהוצבו בשנות התשעים של המאה שעברה בקניון וחילק לכולם, או מאות הדפסים עם שמו שנגזרו בשעות הצהרים, כשהיה קם אחרי בילויים ליילים ארוכים, שותה קפה ומתכנן את היום.

והיה מספר שהגיע מביתו של רב חשוב, ושבגלל שפיתה את ביתו למשכב סולק לתמיד. אך עליו היו מספרים שבעצם הוא הומוסקסואל חבוי, ואכן את מירב זמנו היה מבלה אפלטונית בחברת נערים צעירים אך מעבר לכך שום עדויות לדבר לא הגיעו. והיו שאמרו שיש לו לב של זהב וכוח נפשי של לוחם בקומנדו, וכל מה שרצה בעיר הזאת יכל להשיג.

מספרים שאיבד את פניו בתאונה או בקרב, ולמשך זמן מה עוד היה נוהג כמו מטורף, קובע שיאים חדשים שאותם היה כותב במחברת שנחה על לוח המכוונים. מסולם יעקב עד לצומת הבנקים – 6 וחצי דקות. מרמת רחל עד מעבר מנדלבאום – 4 דקות ושבע עשרה שניות, וחותם ליד הזמן שכתב בשמו כאילו הייתה זאת אסמכתה רשמית ומוכרת על ידי הממסר. והיה לו על הצוואר סטופר כחול שרק מורים לספורט לובשים, שעליו היה לוחץ כשמניע את האוטו בתיאטרליות, וקורא "צא!" כמזניק אצנים בתחרות מקומית.  ואחרי שהכניסו אותו למעצר בעקבות נהיגה במהירות מופרזת ושללו לו ת'רכב ל24 שעות הבין שאי אפשר, ונפל למרה שחורה ולא עזב את ביתו חודש ימים. אחריהם יצא מגולח למשעי, לבוש בחליפה שקנה ממאפיונר שמכר אותן במספרות במאתיים שקל החתיכה, וטען שהחליט להקים בעצמו סוכנות נסיעות.

בהתחלה השיג טנדר אחד קטן ונהג מאובק ודובר רוסית. אח"כ צי שלם של אוטובוסים, ומשם בעלות על חברת סלסלות לפירות, וטייס פרטי שעשה טיסות בשמי ישראל, וחלפן כספים ברובע, ופיצוציה במרכז העיר, ואלפי מכונות בוטנים שפוזרו בכל נפת הבירה ושחררו 7-8 בוטנים תמורת שקל אחד, ויש שאמרו שהם אלו שעשו לו את הקופה.

אבל תמיד המשיך להסיע כאובססיה שלעולם לא שבעה. מסיע כל אחד, לכל מקום, בכל סיטואציה, תמיד במחיר זול ממתחריו. מספרים שפעם הגיעה גברת עם קבלה מחברה מתחרה והוכיחה שגנב אותה במחיר, והוא מיד התנצל, שילם לה סכום מלא של יום הסעות, קנה את החברה המתחרה, וערם את אוטובוסיה אחד על השני במגרש חניה נטוש בעיר. אלו הפכו עם הזמן לאתר תיירות ובילוי מקומי, כמו המפלצת או סולם יעקב, פינת עישון של צעירים שחשבו שהוא הגדול מכולם, עד שראש הוועד נחמיאס שמע על העניין והרגיש מאוים והפיל את המגדל מסיבות בטיחות עירוניות.

הוא היה החסיד הגדול ביותר של ירושלים וסירב אפילו לשמוע על לעזוב. אפילו היה מוחק בטקסיות מהפלאפון את כל אלו שעזבו את העיר, הנוטשים הסרוחים הוא קרא להם. אם מישהו ירצה להוציא אותי מהעיר, היה תמיד אומר, הוא יצטרך לקחת אותי בכוח, הרבה כוח, ולהטביע אותי בחופי תל אביב, כי זאת הדרך היחידה שבה אני אגור במרכז. אבל נשיכה אחת מהלסתות האלה, היה אומר ונוקש בשיני המתכת בקול מצלצל, יכולה להוריד אצבע, אפילו כף יד, נראה מי יהיה מוכן לנסות.

הוא היה תמיד עובר בכל הפאבים שנותרו בעיר כל לילה, ונשאר אחרון שמחולל סביבם, אך לא שותה שום דבר חוץ ממיץ תפוזים,לא מעשן, ומדי פעם רק יוצא כדי לענות לטלפון, או לפגוש מישהו ולחזור לאותה פינה שהייתה שמורה לו בכל מקוםץ לשבת, להביט סביב כגביר ולחייך את חיוך הפלטינה שהיה ספק מפחיד, ספק מרתיע, ספק נפלא.

הדבר שהכי אהב בעולם היה להצטלם על במות באירועים חשובים. והיה נדחף בכל הכח לכנסי בחירות ברחבי המדינה, והצטלם עם שגרירים ואורחים מחו"ל, וראשי ממשלה, וקבוצות שלקחו אליפות, והיה מציג את התמונות שאסף באלבום שנשא תמיד בכיס המעיל. זה היה משה לסתות המתכת אסולין, גיבור ירושלמי, שגם אותו לבסוף הכריעה העיר.

ופעם אחת, אחרי שהעיר כבר שקרסה, מישהו התקשר אליו וביקש הסעת חירום לבית החולים באמצע יום שבת. והוא, שמעולם לא סירב לשום הצעה, ובטח שלא לבקשה חשובה כמו זאת, עלה על הרכב בפעם הראשונה מזה עשר שנים, ואסף את הלקוח כולל פתיחת דלת, והוריד אותו אחרי עשרות אבנים, בקבוקי תבעירה בפתח החדר מיון לתדהמתם של הרופאים.

כמה ימים התגאה בסיפור, וחזר עליו בפאבים אולי מאה פעמים, וחשב שהכריע את ההמון, ושגבר בעצמו על העיר. ובלילה שבו הרשה לעצמו לשתות בפעם הראשונה מאז שהיה ילד, נעמד על כיסא באר גבוה, וכוס עארק בידו וגאווה מבהיקה על עורו המתוח. אני, הוא אמר, משה אסולין, הילד הקטן משכונת מוסררה, אני הכרעתי את העיר.

וביום שישי בערב לא הגיע לאף פאב, וגם הטלפון שאש הצלצול התמידי בערה בו נכבה. וכבר ביום שבת מישהו סיפר שגופה נפוחה צפה לה בחופי תל אביב, שהייתה שלמה, ועיניה פקוחות, ורק דבר אחד לא היה לה, לסת עצומה שנעלמה אי שם בדרכו לשפלה.

אחר כך היא נתלתה מעל שלט ליד כיכר ציון איפה שגר, מבהיקה, אות לקרב אחרון שניצת והוכרע. ואחרי כמה ימים מישהו העיז והוריד אותה באורח כבוד, ועכשיו מספרים היא נעלמה, הפכה פריט אספנים ששווה אלפים, מזכרת אחרונה לגיבור ירושלמי בעיר שתמה ונשלמה.

3 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

חיוואי

פעם טיילתי במכתש רמון בקיץ. אני נזכר בזה פתאום בתוך הרעש המסמא של ההמון בארוחת צהרים במתחם המזון בעזריאלי. זה היה באמצע הקיץ, השמש הממה מרוב מרוב חום, אבני המגמה השחורות ריככו את סוליות הנעלים וטיגנו אותי, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מכאב.
לא יודע למה אני חושב על זה דווקא עכשיו, כשאני חופר במנת האוכל המרוככת ושולה ממנה חתיכות עוף מטפטפות רוטב שומני. אני נזכר בקו צר של צל שמצאתי לבסוף תחת עץ שיטה. איך נשכבתי על הרצפה, התקררתי מתחתיו והבטתי לשמיים, שלושה חיוואים חגו מעלי בעיניים רעבות, נראה היה כאילו הם מחכים שאתפגר.
לפנות לך שואלת אשת נקיון מבוגרת לבושה בבד נילוני לבן שעליו מולבש גם ניילון לבן, אני מהנהן בשלילה, היא מתרחקת ומנקרת שאריות מזון מהשולחן לידי. במסעדה, מאחורי חלון מתכת מביט אלי שוטף כלים כהה עוד, מישהו מניח לו צלחת על אדן החלון והוא מושך אותה וחוזר לעבודה.
איזה פחד תקף אותי שם תחת העץ. זה היה אחד מאותם רגעים שבו גלגל החיים מתהפך לו פתאום כמו שעון חול, שבו האדם מבין שהפך מאדון שתר את עולמו, מלך המכתש, לטרף. פתאום נראה היה לי שהטבע כולו ממתין שאשבר. דמיינתי לראות את פניהם מלאות התאווה של חרקים שהתלכו סביבי מרוגשים, איזה נמר (אולי חומבבה הנמרה האחרונה בנגב) שחמק לו בינות לצללים ושרוכי ריר שרוכים אחריו.
אני קם מהשולח ומסמל למנקה שסיימתי, רואה אותה מתקרבת אלי ואוספת את השאריות, ואחר כך מניחה אותם על אדן החלון המתכתי.
אחר כך, כשאני יורד במדרגות הנעות אני מתמלא פחד מוזר, כמו הד של משהו שידעתי פעם ונשכח ממני.

תגובה אחת

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

רוצחים ילדים במכולת השכונתית

אני זוכר בדיוק איך הוא היה נראה.
איך אפשר לשכוח חוויה טראומטית כמו זאת?

הייתי חוזר מבית הספר, ילד צהבהב ופריך, נושא תיק גדול ממידותיו, מדמיין את בובות הרובוטריקים שמחכות לי מלאות ומוטיבציה, מוכנות לכבוש את הכרית בפעם המיליון.
אז, לפני ארוחת הצהרים היא הייתה מגיעה. הדרישה הבלתי מתפשרת ללכת להביא חצי לחם מהמכולת של אורי. חצי לחם, איזו חשיבה מחוץ לקופסא. חצי ששווה יותר מערכו האמיתי, שהרי שני חצאי לחם תמיד שווים יותר מלחם שלם. אמנם סיוט אדמינסטרטיבי, אבל מה אכפת לה לאמא שלי, יש לה אותי, מתמחה בלי תשלום שיקפוץ למכולת מתחת לבית ויביא.

כמה פעמים ניסיתי לשכנעה. "מה אכפת לך?", הייתי אומר, "תקני לחם שלם", מנסה לחסוך חצי מהירידות. אבל היא בשלה. "לחם הופך לא טרי אחרי יום אחד, לך תקנה חצי", ואז כדי לשחד הייתה נותנת  גם כסף לארטיק קרח, ואני הייתי בולע את הפתיון. בזמנו, ארטיק קרח היה הכל, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבן אדם.

לפעמים היה למוכר חצי מוכן, מה שאמר שיש עוד מישהו בשכונה כמוני, שקונה חצי לחם ולא לחם שלם. הייתי מדמיין אותנו נפגשים במכולת, כל אחד עם החצי שלו. איזו התרגשות, כמה חלמתי על הרגע הזה. עלינו, מתאימים חצי לחצי, פורצים בבכי מלא בהתרגשות, חולקים את כל אותן חוויות של ילדי חצי הלחם.

זה אף פעם לא קרה.
הייתי יורד כל יום למכולת, מבקש מאורי המוכר שיחתוך לי את הלחם (או שיביא לי את החצי שנח שם רקוב על הדלפק, זה יותר טרי אמא?). כל יום הוא היה נותן לי מבט מופתע, "לחתוך את הלחם?" הוא היה שואל, וזה מה ששנאתי באמת. כאילו אני הראשון בעולם שמבקש לחתוך לחם. "חאלס", הייתי אומר לעצמי, "אין מה להרגיש אשם, שנינו יודעים שזאת לא בקשה מופרזת, שהבן אדם חותך עשרות לחמים ביום, מה הוא עושה הצגות". אבל הוא היה נותן לי את אותו המבט, כל יום, כאילו אני איזה מטורף עם קבלות. הוא היה מרים את הלחם, מניח אותו על קרש החיתוך ומוציא את הסכין הגדולה. זה היה הרגע הנורא ביותר, כל מה שעברתי עד אז היה כלום, קייטנה. הוא היה מוציא את יד ימין מתחת לדלפק, ואיתה חושף זרת שנמשכה בציפורן ארוכה ארוכה. החיתוך התבצע בתנועות איטיות, חלקות, וכל אותו הזמן האצבע מתוחה, עומדת כמו חייל. אני עוצר את נשימתי, בטוח שהוא הולך לחתוך לי את הצוואר, לא עם הסכין, עם הציפורן האיומה הזאת שנמתחה לכווני, מכוונת לי לעורק הראשי שפעם מהתרגשות. הוא היה מסיים, עוטף לי את הלחם והייתי בורח, לא מביט לאחור עד שמגיע הביתה.

איזו ציפורן ענקית, איזה פחד.

שנים ניסיתי להבין מה הטעם, מה הסיבה לאותה ציפורן. האם היה זה פריט אופנתי, האם זה קשור לחציית הלחם? בגלל שאורי היה בן האדם היחידי שהכרתי עם ציפורן ענקית כזאת וגם חותך הלחם היחידי שהכרתי הנחתי שכן. אולי הוא מנקה עם הציפורן את הפירורים מהחריצים בדלפק?

החלטתי לברר את העניין. אז הלכתי לאבירם, השיכור הזקן שישב תמיד במרכז המסחרי בגילה והציק לאנשים, אך עם זאת נחשב לאחד שמבין באמת בדברים שעל גבול הפילוסופיה.
"אבירם", שאלתי, "למה לאורי מהמכולת יש ציפורן ענקית?"
"לך ממני ילד", הוא ענה, "אין לי מושג על מה אתה מדבר".
"אורי, מ ה מ כ ו ל ת", התעקשתי, "יש לו ציפורן ענקית בזרת, למה?"
"לא יודע ילד, בטח בשביל הקוק".
"בשביל מה?"
"בשביל הקוק ילד, קוקאין".
"מה זה קוקאין".
"די ילד עזוב אותי בשקט".
"רק תגיד לי מה זה. חומר ניקוי לדלפק? קיסם שיניים? משהו לחתוך איתו?"
"לא ילד, עזוב אותי בשקט".
אבל אני התעקשתי וסיפרתי לאבירם שהציפורן מפחידה אותי, שאני חולם על ציפורנים ארוכות שתוקפות אותי בלילה, שאני הולך בשכונה ומפחד שאורי יתקע לי אותה בעין או ישסף לי את הצוואר.
"אין לך מה לדאוג ילד, הציפורן זה לכיף, לא להזיק לאף אחד."
"אתה בטוח?" , שאלתי.
"בטוח", הוא אמר והתחיל להשתעל.
נרגעתי.
עם הזמן אורי הפך יותר ויותר רזה, משך כל הזמן באף ואיבד את הטאצ' שהיה לו בחיתוך. יום אחד פתאום הוא סגר את המכולת ונעלם. אמרו שהיו לו חובות, שברח, ואני הייתי בטוח שזה בגללי. הרגשתי אשם, הרגשתי שזה היה בגלל המבצע המטופש הזה, החצי לחם ולא השלם, "גמרנו אותו", אמרתי לאמא, "הוא איבד בגללנו את המכולת, למה לא יכולנו פשוט לקנות אותו שלם וזהו".

8 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

טינוף שטיחי הבית הלבן, רשמים

1. בחדר האוכל של הבית הלבן התחילו השבוע להגיש חומוס, זה לא היה קל. הניגוד העצום בין היאפים שממלאים את המשרדים לבין הטבחים האולד אמריקאנס שמנסים לבנות מטבח על טהרת הגאווה הלאומית התפוצץ בזכות כמה גרגירי חומוס קטנים. "אי אפשר היה לסבול את האוכל", מספרת לורן, אחת מאחראיות אכיפת המדיניות על החינוך של הנשיא החדש אובמה, "כמה אפשר לאכול סנדויצי גריל צ'יז אמריקאים בלי להשמין? אז התחננו למשהו אחר, וקיבלנו חומוס, העובדים מרוצים מאוד מהבחירה". החומוס של הבית הלבן מגיע בצלחת גדולה שממנה לוקח כל אחד במזלג. האגדה מספרת שמישהו ניסה שם לנגב מהצלחת המרכזית, אבל המחווה המזרח תיכונית התקבלה בהרבה קולות גועל. חומוס חומוס, אבל עדיין ארצות הברית. אובאמה, מספרות השמועות, מאוד אוהב את המאכל החדש.

2. כולם רוצים לקחת לטיול את הכלב של משפחת אובמה. בו אובמה (הבנות בחרו את השם) הוא היצור המבוקש ביותר בבית הלבן. הסיבות ברורות, הדרך אל ליבו של אדם עוברת דרך כלבו, ולכן המיילים שעוברים בין העובדים בבית הלבן שמחפשים מישהו שיוליך את בו לטיול מקבלים תמיד עשרות תגובות נלהבות. הרצון להתחבב על הכלב המשפחתי מראה עד כמה רוצים עובדי הבית הלבן בקרבתו של הנשיא. אנשים שהצליחו לשרוד את חילופי המשמרות אומרים שהרבה מאוד זמן לא היה כאן מישהו שגרם להתרגשות כל כך גדולה, הם כמובן מדברים על הכלב.

3. לנשיא אובמה יש צלמים משלו שמלווים אותו לכל מקום שאליו הוא הולך ומצלמים אלפי תמונות ביום. מתוך התמונות הם בוחרים בכל יום כמה ומפרסמים אותן בפליקר (http://www.flickr.com/photos/whitehouse) לכל מעריצי הנשיא אי שם. בבית הלבן מפוזרות מאות תמונות של הנשיא החדש אוחז בכדורסל, מנקה את הנעלים, ומרצה בהתלהבות ליועציו. התמונות המשוחררות הללו החליפו, כנראה, את מאות התמונות של הנשיא הישן, המוקפד ומצומצם העיניים ששלט בבית עשר שנים שלמות. הרבה לפני המינויים, שינויי המדיניות והנאומים חוצבי הלהבות, הדבר הראשון שנעלם בבית הלבן הן תמונותיו של הנשיא הקודם. אפשר רק לדמיין מה התרחש על הקירות בימים הראשונים של כהונת הנשיא. הצלמים, שכבר אגרו מספיק תמונות כדי לפזר בכל המסדרונות, מתרוצצים מחדר לחדר, בודקים שלא נותר זכרון מצולם לנשיא הישן, לאותו חיוך אטום, אחוזי טירוף כדי לא להשאיר זכר לנשיא הישן.

4. באחד מחדרי הישיבות של האגף המערבי לכל כיסא יש שם המחובר אליו בלוח מתכת קטן ומהודר. הלוחות הקטנים והמעוצבים לא נשארים קבועים אלא משתנים לפי אופי הדיון שעורך הנשיא. אגף שלם יש להם שם בבית הלבן, שתפקידו לסדר את המקומות של האנשים לפי חשיבותם בהתאם לנושאי הדיונים. אגף שלם של סדר. השאלה היחידה בעבור ישראלים היא האם השיטה המסובכת הייתהמצליחה למנוע את אותן צעקות ידועות.

5. המון ספות יש שם בבית הלבן. ותאורה עמומה כזאת, רכה, שמלטפת את הקבינטים ועושה לכולם להראות ממש טוב. תאורה זה דבר שאנחנו עדיין לא הפנמנו לחלוטין. הפלורוסנטים, האויב האיום ביותר של התאורה, עדיין מככבים בכנסת, מפזרים אור לבן מלאכותי שהופך כל מצח למראה.

6. גם הרבה תמונות יש שם על הקירות, כאלה שנתרמו על ידי אומנים או הובאו על ידי הנשיאים בזמן כהונתם. לא קל להוסיף או להוריד תמונה מהקירות של הבית הלבן. הדבר דורש דרך בירוקרטית ארוכה ומיגעת. לפי המסורת, תפקידה של אשת הנשיא לדאוג לעיצוב הבית הלבן, אולם השמועה אומרת שמישל אובמה לא ממש מתעניינת בעיצוב הבית ומעדיפה לבלות את זמנה בדברים חשובים יותר. גם זה, מסמל את הכוון החדש של משפחת אובמה, פחות התעסקות בטפל, יותר בעיקר, בדיוק כמו אצלנו.

7. ממש ליד החדר הסגלגל ישנה תמונה של עמק שנתרמה על ידי הנשיא בוש. תמונת נוף אמריקאית קלאסית עם עמק ירוק ומרהיב אי שם בליבה של הארץ. כזאת שמזכירה את המבט הבתולי שהיה לאבות אבותיהם של הבושים והאובמאים, שהגיעו לארץ שהייתה ריקה מאדם (חוץ מהאינדיאנים אבל אף אחד לא ממש סופר אותם). היום, כך מספרים העובדים, נבנה בעמק הירוק של התמונה סניף של Wall mart, רשת הכולבו הנצלנית שהשתלטה על המדינה. הסמליות אומרת הכל, מסביר מדריך נלהב לזוג טיילנים, זה מה שנהיה מהמדינה שלנו.

8. בחדר העיתונות מתנהלת מסיבת עיתונאים בעקבות הסיפור שהסעיר את האומה האמריקאית בשבוע האחרון. פרופסור שחור מהרוורד קילל שוטר שחשב שפרץ לביתו, מה שהוביל לפליטת פה של הנשיא שטען שהשוטר נהג בטפשות, מה שדחק לצד את כל הנושאים שהיו על סדר היום. למה לעסוק בביטוח הבריאות שהנשיא החדש עומד לכונן כשאפשר לדבר על גזענות, על קלות לשונו של אובמה ועל חוסר התמיכה שלו במי שמהווה חלק מהמשטר שלו. אובמה, כצפוי לא מתרגש, ומזמין את הפרופסור והשוטר לבירת פיוס בבית הלבן. במסיבת העיתונאים הוא מבקש מהנוכחים לשאול אותו שאלות בפעם האחרונה על העניין. אחד מהם מתרומם ומוותר על הסיפור הפיקנטי בשביל לעמוד על עניין חוקי מסויים בנושא ביטוח הבריאות. מאיזה עיתון הוא? אני שואל. הוא משום עיתון, מגיעה התשובה המפתיעה, הוא בלוגר מפורסם שעוסק בבריאות. הללויה.

2 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י