השבוע מלאו לחברי הטוב עופר 28 אביבים. 28, איזה גיל! האסתטיקה שבמתמטיקה, 2 ועוד 2 בחזקת שלוש (2+8= 28), רוצה לומר בחזקת שלושים, מספר טיפולוגי, מסטי אפילו, שמתדפק גם על דלתי, לוחש לי לבוא.
עופר גרום וגבוה, אצן מלידה, בימי בית הספר היה מסיים תמיד את ריצת האלפים, המבחן האולטימטיבי לגבר התיכוניסט, בין החמישה הראשונים בשכבה. מעמד זה הקנה לו באופן טבעי עדת מעריצים ומעריצות. אלה היו משתרכים אחריו במסדרונות בית הספר, בוחנים את שרירי תאומיו השזופים ונדהמים כל פה מחדש מחתך הליכתו המשונה אך הבוטחת.
גם בצבא הוא לא אכזב ואפילו, כך מספרת האגדה, הגיע לאחת מהתחרויות הכלל צבאיות האלה. לייצג. שם בדרך אל המדליה, כשיכול היה כבר להריח את הסנדוויצ'ים שחיכו לו בסיום, ראה בצידי הדרך אצנית אולימפית מקייב. היא הביטה בו במבט מלא במשמעות, שהסיח את דעתו מהריצה וגרם לראשו להסתחרר. מאותו בלבול רגעי הוא איבד את דעתו לכמה שניות וגם את המסלול והביא להפסד מביש לעוד אחד מחיילי המובחרות הזחוחים האלו. כמה כעסו עליו כשחזר לגדוד בלי מדליה, כמה בכו, והוא רק ישב בשתיקה בספסל ומלמל "האצנית האצנית" ומבט חולמני בעיניו.
אחרי הצבא פסקו הריצות אך הילתו של עופר כאצן מעולם לא דעכה. לפעמים היה מתעורר באמצע הלילה ומרגיש כאילו התעורר על מסלול הריצה. אז היו רגליו מתחילות לזוז מאליהן, ככה באוויר, צעד ועוד צעד. ריח הזיעה היה עולה בפיו, ליבו היה מתחיל לדפוק, והוא היה נזכר באותם רגעים מאושרים ודומע לתוך הכרית, ואז אחרי שניצח את המרוץ הדמיוני, היה נרדם ומתעורר בבוקר כאילו דבר לא קרה.
לפעמים אף התרברב בתוצאות שיכל להשיג. "מכאן עד המכולת בשלושים וחמש שניות", "לחצות את בוגרשוב בפחות מעשר דקות" היה מציע. היו אלה התרברבויות שדינן כהפרחת אורז בזירה לפני הקרב, שהרי גם בראשו של עופר התחיל לקונן החשש – האם באמת יוכל למלא אחר כל אלו? האם יוכל עוד לרוץ?
שהרי הגוף לא כמו שהיה פעם, והריאות נושמות ונושפות את אותן פאל מאל ארורות כבר כמה שנים טובות, ובירות, ואוכל אכול קוליפורמים, ואותה בריזה בליל ערב שמכווצת את שריריו. לפעמים הרגיש כאילו יכל לשבור שיאים מרוב תשוקה אם היה רץ. לפעמים הרגיש כבד כמו אבן, כאילו אם יתחיל לרוץ יקיא אחרי חצי קילומטר אולי אפילו יתמוטט שם במסלול. חשש כבד התחיל לקונן בליבו ואיתו אותה תשוקה ארכיטיפית, לרוץ.
ואז הגיע אותו עשרים ושמונה, ועופר החליט שהגיע הזמן, וברגע של חוסר תשומת לב קבע והצהיר שהפעם ירד משמונה דקות, כמו פעם, בימים הטובים. והיו שתפסו אותו באותה התרוממות רוח, ורכבו על הצעתו, התערבות הם הציעו וצילום חגיגי של האירוע. המועד נקבע לאותו ערב ממש, והמדידות נערכו, וסידורי האבטחה נסגרו, עופר יצא לביתו לנוח והמתין לשעת הש' הגורלית.
ובשעות שעברו, מטאפיזיקה סמיכה כמו דבש נזלה ברחובות העיר. האם יגבר הרצון על הטבע? האם הכשרון הטבעי על חיי ההוללות, הילדות על הבגרות. האם גיל 28 הוא נקודת המפנה, האם היא עברה כבר מזמן או אפילו לא נמצאת באופק, כל אלו היו תלויים באותה ריצה, באותן שמונה דקות גורליות.
הוא יצא לדרך אחרי חימום קל, כאילו אפילו לא חשש שלא יעמוד במשימה. והתחיל בצעדי איילה לגמוע את המרחק, חולף על אי אלו אצני אספסוף שהביטו בו כשחרך אותם בדרכו. עבר קילומטר אחד, ואפילו טיפת זיעה לא ניגרה על פניו, והיה נחוש ובעיניים בוערות עשה עוד צעד ועוד צעד.
חיכינו לו בסיום, עברו כבר שש וחצי דקות. דיברנו על כך שיש עוד זמן, שאפשר עוד להירגע. התרווחנו לאחור, והבטנו אל האופק, ואמרנו, זהו, נגמר הסיפור, תם עוד שלב בחיים.
אז, בדיוק כשעבר השעון את השבע דקות, גופייה ארוכה וצנומה נראתה במרחק, ורגלים ארוכות שביקשו עוד צעד, כמעט וריחפו באוויר, וחיוך גדול שגמע את העולם בתוכו.
רוץ עופר רוץ.
מהחומר אל הרוח 