קטגוריה: פולקלור חג'ג'י

האצן (החובב) שהכריע את הטבע

השבוע מלאו לחברי הטוב עופר 28 אביבים. 28, איזה גיל! האסתטיקה שבמתמטיקה, 2 ועוד 2 בחזקת שלוש (2+8= 28), רוצה לומר בחזקת שלושים, מספר טיפולוגי, מסטי אפילו, שמתדפק גם על דלתי, לוחש לי לבוא.

עופר גרום וגבוה, אצן מלידה, בימי בית הספר היה מסיים תמיד את ריצת האלפים, המבחן האולטימטיבי לגבר התיכוניסט, בין החמישה הראשונים בשכבה. מעמד זה הקנה לו באופן טבעי עדת מעריצים ומעריצות. אלה היו משתרכים אחריו במסדרונות בית הספר, בוחנים את שרירי תאומיו השזופים ונדהמים כל פה מחדש מחתך הליכתו המשונה אך הבוטחת.

גם בצבא הוא לא אכזב ואפילו, כך מספרת האגדה, הגיע לאחת מהתחרויות הכלל צבאיות האלה. לייצג. שם בדרך אל המדליה, כשיכול היה כבר להריח את הסנדוויצ'ים שחיכו לו בסיום, ראה בצידי הדרך אצנית אולימפית מקייב. היא הביטה בו במבט מלא במשמעות, שהסיח את דעתו מהריצה וגרם לראשו להסתחרר. מאותו בלבול רגעי הוא איבד את דעתו לכמה שניות וגם את המסלול והביא להפסד מביש לעוד אחד מחיילי המובחרות הזחוחים האלו. כמה כעסו עליו כשחזר לגדוד בלי מדליה, כמה בכו, והוא רק ישב בשתיקה בספסל ומלמל "האצנית האצנית" ומבט חולמני בעיניו.

אחרי הצבא פסקו הריצות אך הילתו של עופר כאצן מעולם לא דעכה. לפעמים היה מתעורר באמצע הלילה ומרגיש כאילו התעורר על מסלול הריצה. אז היו רגליו מתחילות לזוז מאליהן, ככה באוויר, צעד ועוד צעד. ריח הזיעה היה עולה בפיו, ליבו היה מתחיל לדפוק, והוא היה נזכר באותם רגעים מאושרים ודומע לתוך הכרית, ואז אחרי שניצח את המרוץ הדמיוני, היה נרדם ומתעורר בבוקר כאילו דבר לא קרה.

לפעמים אף התרברב בתוצאות שיכל להשיג. "מכאן עד המכולת בשלושים וחמש שניות", "לחצות את בוגרשוב בפחות מעשר דקות" היה מציע. היו אלה התרברבויות שדינן כהפרחת אורז בזירה לפני הקרב, שהרי גם בראשו של עופר התחיל לקונן החשש – האם באמת יוכל למלא אחר כל אלו? האם יוכל עוד לרוץ?

שהרי הגוף לא כמו שהיה פעם, והריאות נושמות ונושפות את אותן פאל מאל ארורות כבר כמה שנים טובות, ובירות, ואוכל אכול קוליפורמים, ואותה בריזה בליל ערב שמכווצת את שריריו. לפעמים הרגיש כאילו יכל לשבור שיאים מרוב תשוקה אם היה רץ. לפעמים הרגיש כבד כמו אבן, כאילו אם יתחיל לרוץ יקיא אחרי חצי קילומטר אולי אפילו יתמוטט שם במסלול. חשש כבד התחיל לקונן בליבו ואיתו אותה תשוקה ארכיטיפית, לרוץ.

ואז הגיע אותו עשרים ושמונה, ועופר החליט שהגיע הזמן, וברגע של חוסר תשומת לב קבע והצהיר שהפעם ירד משמונה דקות, כמו פעם, בימים הטובים. והיו שתפסו אותו באותה התרוממות רוח, ורכבו על הצעתו, התערבות הם הציעו וצילום חגיגי של האירוע. המועד נקבע לאותו ערב ממש, והמדידות נערכו, וסידורי האבטחה נסגרו, עופר יצא לביתו לנוח והמתין לשעת הש' הגורלית.

ובשעות שעברו, מטאפיזיקה סמיכה כמו דבש נזלה ברחובות העיר. האם יגבר הרצון על הטבע? האם הכשרון הטבעי על חיי ההוללות, הילדות על הבגרות. האם גיל 28 הוא נקודת המפנה, האם היא עברה כבר מזמן או אפילו לא נמצאת באופק, כל אלו היו תלויים באותה ריצה, באותן שמונה דקות גורליות.

הוא יצא לדרך אחרי חימום קל, כאילו אפילו לא חשש שלא יעמוד במשימה. והתחיל בצעדי איילה לגמוע את המרחק, חולף על אי אלו אצני אספסוף שהביטו בו כשחרך אותם בדרכו. עבר קילומטר אחד, ואפילו טיפת זיעה לא ניגרה על פניו, והיה נחוש ובעיניים בוערות עשה עוד צעד ועוד צעד.

חיכינו לו בסיום, עברו כבר שש וחצי דקות. דיברנו על כך שיש עוד זמן, שאפשר עוד להירגע. התרווחנו לאחור, והבטנו אל האופק, ואמרנו, זהו, נגמר הסיפור, תם עוד שלב בחיים.
אז, בדיוק כשעבר השעון את השבע דקות, גופייה ארוכה וצנומה נראתה במרחק, ורגלים ארוכות שביקשו עוד צעד, כמעט וריחפו באוויר, וחיוך גדול שגמע את העולם בתוכו.

רוץ עופר רוץ.

6 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

האמא שנפלה למזרחי (ים-תיכוני )

שלושה שלבי התפתחות אישית ומוזיקאלית עובר אדם בחייו. השלב הראשון מכונה על ידי רבים "שלב הרדיפה". הוא מתחיל כבר בהתבגרות, מתחזק בגילאי השלושים ומסתיים באזור הארבעים. מאפייניו: תחרותיות, שאפתנות יתר ורדיפה אחרי כסף בתחום האישי, אך גם בטעם מוזיקאלי רב גוני ודינאמי, הכירות סבירה עם השוק המוזיקאלי, וטעם אומנותי מתפתח.

אחריו מגיע שלב הרוחניות, בו המבוגר מבין שמתוך הכסף לא תצמח לו הישועה והוא מחפש אותה בסדנאות מודעות, כוסות רוח ומחטים למת. הטעם האומנותי בשלב זה מתאפיין במקרה הטוב בהצמדות לישן והמוכר, ובמקרה הרע בהחלפת הרפרטואר כולו למוזיקת רוחניות ופיוטים מעיקה, לא מחזה נאה לאוזניים.

השלב השלישי הוא שלב הרגיעה, בו חוזר המבוגר לשלוות חייו טרום עדין המנדלות אך הפעם טעם חדש ודומיננטי נוסף לארסנל המוזיקאלי – חיבה בלתי נשלטת למוזיקה מזרחית.

יש משהו במוזיקה מזרחית שמביא אנשים להתחבר אליה בפעם הראשונה כשהם מגיעים לגיל מסוים. אולי זאת הרגשנות, הפשטות שבמילים, אולי זאת העובדה שהמוזיקה הקצבית מאפשרת את ריקוד נפנוף המרפקים האהוב כל כך על גילאי המעבר – הסיבות עלומות. אין ספק שמדובר בתופעה חוצה מגדרים ושכבות סוציו אקונומיות, קרקע פורייה למחקר אנטרופולגי שעשוי להביא את הנובל.

לאחרונה סיימה גם אימי היקרה את שלב שתיים ועברה אל שלוש. זה התחיל בעמיר בניון לפני כמה שנים, אבל אז חשבתי שמדובר בתופעה חד פעמית הנובעת מכישרונו יוצא הדופן. היא רכשה את האלבומים, הלכה להופעות, התרגשה מהגיטרות ובפעם הראשונה מאז גיל עשרים חוותה את חייהם הפרועים של מעריצה צמודה.

אח"כ זה הגיע למכונית. דיסקים צרובים שנשלחו כאילו מן השמים ועליהם נכתב "ים- תיכוני" בטוש מרוח הציגו ערבוביה של כוכבי העונה. חשבתי שזאת סוף הדרך, שלא נוכל להתדרדר משם, אך אז הוגשה בקשה מסודרת בידי אימי להעברת כל האלבומים המזרחיים שאני מקבל, והאזנה פומבית בחלל בית המשפחה. הים תיכון השתלט לי על החיים.

כשאמא שלי ראתה את האלבום החדש של קובי אפללו נח לו על השולחן בביתי היא פלטה קריאה של התרגשות. "אני מתה עליו", אמרה. "מתי אתה מסיים עם הביקורת ומעביר לי את הדיסק?"
"האמת, לא ממש תכננתי לכתוב עליו ביקורת", עניתי.
"בגלל שהוא מזרחי?", נזפה, "מתי כבר תבין שהזמרים הים תיכוניים עושים את המוזיקה הכי טובה בארץ".
"את יכולה לקחת אותו", אמרתי לה.
"לא , תכתוב עליו ביקורת ואז אני אקח", היא פסקה ואז פתחה את האריזה, הכניסה למערכת, לחצה פליי והתחילה לנענע את מרפקיה. כדי להתחמק ממבוכתי נעצתי את מבטי בעטיפת האלבום. מי שצילם ערך ועיצב לאפללו את התמונה לא היה גאון שיווק, אם להשתמש במילים עדינות. מתוך העטיפה הביט אלי בחור שמנמן עם זקן צרפתי וסוודר שנשען על עץ, לא הדבר הכי עכשיוי ביחצ"נות המודרנית, בטח שהוא מכניס את הידיים לכיסים כמו ג'יימס דין תוצרת יהוד.

המוזיקה, בניגוד לעטיפה, הייתה הרבה יותר מעניינת. מי שלא מכיר את קול הזמיר של אפללו, יתפלא מאוד לשמוע אותו בוקע מתיבת התהודה הרחבה והמסוקסת של הזמר. יש משהו בגוון הקול העדין של אפללו שמצליח להפיל שדוד כל חובב ז'אנר. גם השירים, שכולם נכתבו והולחנו על ידי האומן משכנעים ורב גוניים, בעיקר אלו ששמים את קולו הייחודי של הזמיר במרכז הבימה בלי הרבה הסחות דעת. ההפקה המוזיקאלית של עמוס בן דוד גם היא עושה חסד עם אפללו ומצליחה ליצור סביבה הרמונית, נאמנה לסגנונות שונים, אך לא חובבנית.

חמישה שירים לתוך האלבום, ואמא שלי התעייפה ונחה לה באושר על כסא, חולמנית כילדה בגיל ההתבגרות. "זה בכלל לא מזרחי, זאת ים תיכוניות, ישראליות אמיתית", היא פסקה כשקולו של אפללו הסתלסל לו במרחב. אני כבר המשכתי הלאה וניסיתי לנחש מה יהיה השלב הבא בהתפתחות המוזיקאלית המשפחתית, אולי זמר עברי ישן, אולי טרנסים, לך תבין את המבוגרים האלה, מפתיעים כל פעם מחדש.

קובי אפללו, ביום הכי בהיר, NMC

4 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

האדמו"ר שגנב לי את הסבתא

1. כל חג ומועד, סבתא שלי מקבלת מתנה מהאדמ"ור. איזה אדמ"ור איזה איש! נותן מתנה בכל חג. "מי שנותן לי מתנות, אני שמה את התמונה שלו בבית, שכולם יראו שלתת מתנה בכל חג זאת לא בושה", היא אומרת לי בקריצה של אשמה. אז היא שמה, ובביתה מתנוססת בגאון תמונתו של האדמ"ור לבית אוהל אהרון. אני מתקרב בחשש לבחון את התמונה, כמו שמתקרבים כדי לבחון יריב בזירה או נחש ארסי באקווריום מזכוכית והוא מביט בי בעיניים חמורות, לא זז אפילו מילמטר. הוא זקן ("רק בן ארבעים אבל נראה זקן לגילו, בר מינן", אומרת סבתא), שיער ג'ינג'י מדובלל משקפים שעברו מהאופנה, חזרו, עברו, וחזרו עד שהמחסנאי הראשי של אופטיקה הלפרין דרש שיושמו באופן קבע בחלון הראווה.

2. היא מחכה למתנות, והוא כל פעם לא מפספס. בפסח צלחת מעוטרת ודג ענק בתוכה, בפורים סיר לחימום בשר, בט'ו בשבט הקרוב היא מספרת, תגיע קערה מהודרת מלאה בפירות יבשים, כל מתנה יקרה ויוקרתית משכנתה.
"אתה כותב לא? אולי אתה יכול לכתוב ביידיש", היא שואלת.
"לא, למה?", אני עונה.
"צריך לכתוב לו תודה, והוא לא מבין עברית"
"יתרגמו לו", אני אומר.
"אין מתרגמים, הם לא מוכנים לקרוא ברכות בעברית", היא מתעקשת, "מה יהיה? הוא לא ישלח לי יותר מתנות, האדמו"ר ישכח אותי".
שישכח, אם אי פעם זכר שישכח", אני מתחיל להתעצבן.
"איך אתה מדבר על האדמו"ר", היא נוזפת ושוכחת אותי, את הנכד האהוב שלה, דוחקת אותי למקום השני בשביל זקן מדובלל ומשקפים.
"תגידי סבתא, מה הוא לובש האדמו"ר", אני מרחרח את יריבי כמו כלב לפני קרב.
"זברה, הוא חסיד", היא אומרת.
"מה זה זברה?"
"לא ראית אף פעם זברה? פסים שחור לבן".
"כמו סאטמרים?"
"מה פתאום סאטמרים בראש שלך? סאטמרים לובשים שחור, כמו הנשמה שלהם"
"חסידי גור?" אני מנסה להראות בקיאות.
"גור? מה פתאום. גור זה אלו עם הגרבים עד למצח והמכנסים שלושת רבעי, אני לא מבינה איך אתה יכול לגור בעיר הזאת ולא לדעת את הדברים האלה"
"את צוחקת עלי? זה שאני יודע מה זה סאטמר כבר מגיע לי פרס".
"פרס דמיקולו", היא ממלמלת לעצמה (בתרגום חופשי, פרס בתחת שלי) והולכת להכין לעצמה כוס תה, משאירה אותי עם מבטו החמור של האדמו"ר.

3. בדרכי הביתה אני מנסה לדמיין מה הוא עושה ברגעים אלו, איך הוא מגייס את הכספים העצומים לכל המתנות האלה, איך הוא רוכן על ספרי הגמרא בארשת חשיבות, מלטף את זקנו המדובלל ביד שקופה. ברחוב שטראוס אני רואה אחד מהזברות מרחוק, "תולדות אהרון", אני קורא לו בעצבים, "תגיד לאדמו"ר שלך שיפסיק לשלוח לסבתא שלי מתנות, אנחנו לא רוצים את הטובות שלכם".
הוא מביט עלי בשתיקה.
"אתה שומע אותי יא חתיכת מיסיונר מטורף?"
"פריצקה פריצקה" הוא צועק אלי בחזרה ונעלם בסמטה.

4. מסתבר שכל קולנוע אדיסון – הקולנוע הירושלמי האגדי – הופך להיות עכשיו שיכונים לזברות שזה עתה נישאו. במקום נאומים של בגין שמהדהדים בין הקירות ההיסטוריים, נשמעים עכשיו קולות אנחה מבוישים או צווחות ילדים שאך נולדו, מלמולי תפילה וברכות מזון, ריח של קיגל עולה בכל מקום, אני שונא קיגל.

5. אני חוזר הבייתה ונרדם מיד. בחלום אני רואה זברות מקיפים אותי. האדמו"ר ניגש אלי ומספר לי שהמצב כל כך טוב עכשיו, זה לא יאמן, ממש נס הוא אומר ביידיש סמיכה. זה פשוט לא יאמן איך גדלו, שאחרי השואה הם היו כל כך מעט ואפילו מניין לא היה, ועכשיו, הם כל כך רבים, בלי עין הרע, בלי נדר, בלי לפתוח עיניים. מתרבים כמו זברות הבני זונות. "תעזוב לי את הסבתא את שומע!", אני קורא, אבל הוא רק מחייך ומותח את החליפה המפוספסת של, מלטף באצבע רועדת את השחור, ואז הלבן, והשחור ומשקפי האופטיקה הלפרין עולים מעלה מעלה בחיוך מלגלג גדול, "סבתא שלך", הוא אומר לי, "סבתא שלך כבר מזמן שלי".

6. אני מתעורר לקול דפיקות בדלת. גורר את רגלי לכוון הכניסה ופותח באיטיות. מהצד השני, איך לא, שני זברות.
"האדמו"ר שמע את את הדרישה שלך בנוגע לסבתך והמתנות לחג ויש לו תשובה", הם אומרים בעברית קלוקלת במבטא יידיש.
כבר שמע? כבר ענה? איזו יעילות. "כן, מה התשובה?", אני שואל.
"הוא אמר שימשיך לשלוח מתנות, אבל אין לך מה לדאוג, הוא רק עובד בחגים, לך יש את כל השנה".
הם מביטים בי בחיוך ונעלמים.
מה לעזאזל מביאים לסבתא בטו' בשבט?

5 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

הקקטוס שהציל את המדינה

בצומת שבין רח' ניסים בכר לבצלאל, ממש ליד איפה ששכן פעם בגאון תיאטרון הפרגוד, גדל לו קקטוס קסום. קסמו של הקקטוס אינו פנטזיה או אגדה, הוא קיים, הוא שם, ושנים רבות הוא מפעיל את קסמיו על חיילים רבים. תופעת טבע נסתרת, חלום שמתגשם, המדע כולו עומד ומביט בתדהמה מהצד ולא מוצא תשובה.

גיליתי אותו לגמרי במקרה, כמו שניוטון גילה את כוח המשיכה או דקארט שהוא חושב ולכן הוא קיים. צהרי יום שישי ואני מתהלך לי בחזרה ממשחק כדורגל (שוער) בגן סאקר. מכנסים קצרות, מצב רוח מרומם, הרוח מפזרת את מחשבותי ואני מתחכך קלות באותו קקטוס קסום. לא עוברות דקות ספורות והרגל כבר מתנפחת במין פריחה בצקתית מגעילה ומתחילה לכאוב. בהתחלה חשבתי שזה הכדורגל, אחר כך שיערתי שזאת קללה, עברו ימים ארוכים של תהיה עד שהגעתי בחזרה לאותו הקקטוס, ובנתיים, הרופאים מגרדים בפדחת בלי תשובה, מומחים מושכים בכתפיהם ונוברים במגזינים ופורומי תמיכה רפואית כדי לטכס עצה, אף אחד לא יודע מה המחלה המוזרה. קוקטיילים של תרופות נרקחים בידי טובי המוחות וכלום לא עוזר, הרגל כמו בלון מחוספס ואדום שלא מאבד טיפה מהאוויר שנמצא בתוכו. אחרי חודש של טיפולים מאסיביים, וסוג של קבלה פאסיבית בגורלה של רגלי העצומה, הפריחה נעלמת פתאום. רגע אחד היא הייתה שם, רגע אחר היא נעלמה לחלוטין.

אתם יכולים לנחש את הערך של תגלית קסומה זו כשמדובר בצבא. גדודי חיילים מוכי טראומה ועצבות יכולים בכל רגע להתחכך בקקטוס הקסום ולפרוש לבתיהם לחודש של מנוחה. לקח זמן עד שהבנתי את היכולת העצומה שטמונה בקקטוס הקסום. אני זוכר את הרגע בדיוק, מלחמה שאינה מלחמה, ירי חסר מעצורים בערמת פחונים מגובבת, מחסה, בכי, גשם שמכה מדי פעם ונסוג לשמיים. בדיוק סיימתי עוד משמרת במרחב מוגן, קולות הכדורים מכים על הקיר, ונפלתי שדוד לשינה ארוכה. כך בשנתי ראיתי אותו מופיע מולי, את הקקטוס הקסום. קורא לי אליו, נוגע בי ברכות. התעוררתי כשדמעות בעיני, מצאתי את התשובה.

לא עבר זמן וכל הפלוגה כבר הייתה בבית בגימלים, מרפא לנפש הכאובה ומחלה לרגל הנפוחה. קצין רפואה ראשי הגיע לביתי כדי לבדוק את התופעה ולא הבין כיצד, מה גרם לכל כך הרבה חיילים את הפריחה המוזרה? זאת הייתה התקופה הטובה בחיי, תקופה של תקווה, של התחלה מחדש, כאילו משהו פתאום סגר את הרעש, הפסיק את המכות, כאילו העולם כולו צווח מכאבים ואני חי לי בתוך אינקובטור קטן מזכוכית. חודש עבר, והשמועה פשטה בצה"ל. גדודי חיילים שלחו משלחות לביתי, ואני, שכבר הייתי מוכן עם התמיסה הקסומה, הייתי מורח אותה על כל חייל בתורו בטקסיות של שמאן אינדיאני. הייתם צריכים לראות כדי להאמין. טורים של קילומטרים כמו בצו גיוס למלחמה. אלפי אנשים שעומדים בתור כדי לקבל את המנוחה השלמה.

אחרי כמה חודשים זה כבר חצה גבולות אויב, לא היה גבול לקסם. ערבוביה של חיילים, כולם מנסים למצוא את אותו המפלט. סורים, לבנונים, ירדנים, פלסטינים, אפילו הגיעה משלחת מאירן, כולם רצו לגעת, לחוש בקסם. כולם רצו את אותה המנוחה, לכולם כבר נמאס, מהכל, מהמלחמה המזוינת, מהרובים, מהנפש הפגועה, כולם רצו חודש של שקט.
לא עבר זמן רב ולא נותרו עוד חיילים בשום צבא. הרמטכ"ל עלה לדבר מול האומה. מקרה חירום הוא אמר, אין חייל אחד בצבא. אך לא היה זה רק צבאנו, כל צבא בעולם כבר הכיר את הקסם, כל חייל באשר הוא שכב בבית עם רגל נפוחה. אמרו שמצאו את התרופה, שהביאו חומר שפיתחו בנאס"א כדי לפתור את הפריחה המנג'סת, הכל שטויות, אף אחד , אפילו לא אחד נרפא מהמחלה הקשה. צריך למצוא פתרון חדש למצב, אמר שר הבטחון, אם אין חיילים אין מלחמה, אם אין מלחמה אין בטחון, אם אין בטחון אין שר בטחון ומה יהיה איתי? גנרלים נמצאו זרוקים במועדוני קציני משחקים זה עם זה ריסק או צוללות כדי להפיג את השעמום ללא הצלחה. הם היו נפגשים, ראש אמ"ן הישראלי, ראש זרוע הבטחון של החמס וקצינים אחרים מקבינ"ט כזה או אחר, מפליקים זה לזה על האוזן לפי התור או משחקים קפד ראשו ומתעללים בשר הביטחון המצרי שהיה חלש יותר מכולם ובא בכלל מהשריון.

בסוף גם להם נמאס, אז הם עברו להי טק.

הקקטוס הקסום ניצח את כולם.

תגובה אחת

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י