הקשר בין "ספיירדמן המופלא" למרכזיותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקשורת העולמית

חמישה ימים מהיום (ה-5 ביולי), לאחר המתנה ארוכה, יוצא סוף סוף לאקרנים "ספיידרמן המופלא". הסרט מאפס את סדרת ספיידרמן שרק לפני כמה שנים סיימה את גלגולה, ובכך מחליף את פיטר פרקר החנון שהכרתי ואהבתי, באחד אחר שנראה טיפה פחות חנון אבל גם איתו אני מניח שאסתדר. הסרט מצטרף למגמת האיפוסים וסרטי ההמשך השונים שמאפיינת כל כך את הקולנוע הפופולארי של השנים האחרונות. הסיבה למגמה ברורה, הקולנוענים בהוליווד משתמשים בכלל שזכה אצל מתקלטי החתונות בשם "כלל הדודה", שאומר – אם הדודה לא מכירה את השיר היא לא תעלה על הרחבה. המסקנה פשוטה, ההיכרות המוקדמת של אנשים עם סיפור המעשה יוצרת מחויבות רגשית, שאותה אפשר בקלות לתרגם למכירות.

נסתרות ועקלקלות הן הדרכים שבהם מידע חדש נקלט, מקבל עיבוד והופך לחיבה. הוליווד כבר שנים היא מפעל שרטוט למפות טובות יותר ופחות שמנסות למצוא את דרך המלך אל הקונצנזוס. ישנם כמובן כמה סימני דרך ברורים (גיבורים שקל לאהוב, ציצים) אבל בסך הכל קל מאוד להאבד באיזורי הפספוס. כאן נכנסים לתפקיד סרטים או ספרים שבעבר כבר מצאו את דרך המלך. הציבור אוהב את ספיידרמן, הוא עיכל ולעס את קורי העכביש, החנוניות המתחכמת ומשפטי המטאפיזיקה רבי המשמעות ("עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה") ואמר כי טוב, אז למה לא לבחור שוב בדיוק באותו המסלול?

 כמו לסרטי גיבורים בטייץ גם לסכסוכים יש רייטינג, ולסכסוך הישראלי פלסטיני, רייטינג גבוה במיוחד. מחקר של אלעד שגב ומנחם בלונדהיים שפורסם בשנת 2010 מראה בבירור את מרכזיותו של הסכסוך במדיה העולמית. אנחנו בדרך כלל בוחנים את חשיבות הסכסכוך המקומי ככזה שמייצג עניין בעבור שלושת הדתות, לפעמים אף מפריזים ומשתמשים בפמפום היהודי של טבור העולם. אני מעוניין להאיר זווית נוספת לסיבה שבגינה הסכסוך הישראלי זוכה לעניין תקשורתי כה גדול בעולם, והיא העובדה שכמו בספיידרמן כך בביבי, העולם כולו ראה כבר את כל הפרקים הקודמים.

 הסכסוך הישראלי פופולארי כי הוא כי הוא סיקוול, הוא הסיקוול לסיפור שמכר הכי הרבה בעולם. הסיבה שאנשים פונים אל הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא שהחיבור הרגשי אל הסיפור כבר נעשה, ההבנה הקוגניטיבית של מי נגד מי עברה את העיבוד הדרוש. אומנם את הפלישתים או האמורים החליפו הפלסטינים, אבל המריונטות שמשחקות במלחמה הן אותן מריונטות. הסיפור ידוע, הדרך אל לב הקהל נכבשה כבר מזמן.

 ולכן אין מה לדאוג. בעיית רייטינג לא תהיה לנו אף פעם. במאים הולכים ובאים, טובי מגוויאר מוחלף על ידי אנדרו גרפליד והסיפור מתחיל מחדש. הציבור תמיד ירצה לקבל עוד קצת מהקרבות שאותם הכיר ואהב. אנחנו, המריונטות הישראליות והפלסטיניות, נישאים לא על גלי השנאה, כי אם על גלי הרייטינג, וכמו שאמר פרדי מרקורי, ההופעה חייבת להמשך.

כמה אנשים הרגת עד עכשיו?

לפני כמה ימים נחשפתי לראשונה ל-Friend a Soldier. מדובר באתר שבו הגולשים יכולים לבחור חייל מרשימה ולשאול אותו כל שאלה שיחפצו. "שאל אותנו מה שתרצה", מחייכים אל הצופה צעירים בבגדי זית.

הפגישה הראשונה עם האתר קשה לעיכול משום מה. האם מדובר בתעמולה? ואם לא אז למה החיילים לובשים מדים, צובעים את הפנים ונראים כאילו הם מתכוננים לקרב (על עתידה התקשורתי של ישראל, לא פחות), כשאלו שמנהלים איתם את הדאלוג הם שמות עלומים וחסרי פנים?

 המשכתי לחפור ומצאתי את השאלה הבאה:

 מוחמד ממצרים שואל: כמה אנשים הרגת?

 עונה לו אדם, עולה ממרילנד שסיים את התואר הראשון שלו בהיסטוריה באילינוי ועלה לארץ כדי להתגייס לשריון. אדם, רק לציין, חולם להיות ג'די (על השימוש בפנטזית גיבורי מדע בדיוני כדי להתמודד עם חיי הצבא בהזדמנות אחרת).

 "מוחמד שלום, תודה על שאלתך. אני רוצה להתחיל ולומר, שבמהלך שירותי הצבאי, הדבר האחרון שרציתי הוא להיות בסיצואציה שבה אני אפילו אצטרך לשקול פגיעה במישהו אחר. ברוב המקרים, אף אחד לא רוצה להרוג או להיות חייב להרוג, אפילו במקרה של הגנה עצמית. אני זוכר שבמהלך האימונים, למדנו את כמה עוצמה יש לנשק וכיצד יש להשתמש בו במקרים ההכרחיים בלבד. גרמו לנו להבין את ההשלכות של השימוש בנשק והבנו מתי נכון ולא נכון להשתמש בו.

 באופן אישי, אני מעריך ביותר את קדושת החיים. אני מאמין כי לכל חיים יש ערך, של ישראלי, פלסטיני, יהודי מוסלמי או אחר, בלי שום קשר למי שהם או מה שעשו. לקחת חיים של בן אדם, אפילו אם הוא ביצע פשע, זה אחד מהדברים הכי לא טבעיים ולא אנושיים שנוכל לעשות. אני תמיד ראיתי את השימוש בנשק כאמצעי אחרון".

התמה הראשונה שבולטת מתוך התשובה היא הבלבול בין הרצון לבין הכרח."הדבר האחרון שרציתי היה להיות בסיטואציה שבה אצטרך לשקול להרוג", אומר אדם. הפתרון הטכני הוא קל כמובן. דווקא לאדם בחירה פשוטה יותר מלרוב החיילים – פשוט להשאר באילינוי, ובכל זאת המצב שבו הוא נמצא מוצג על ידו ככזה שנכפה עליו. שני מאפיינים יש לתשובה הזאת: הראשון הוא הצגה של הפרט בתור סמל, ארכטיפ. אדם מציג עצמו כאבטיפוס ישראלי שהגיוס נכפה עליו ולא כאדם העולה החדש שיכל להשאר בארץ האפשרויות. השנייה היא הטמעת החוקים שבחר עליו בתוך ההכרח. רק אז, כשהוא בתוך המנגנון, מתחילה הבחירה שלא לרצות להרוג.

 התמה השנייה שבולטת מתוך התשובה היא החשיבות של נושא השליטה בצבא, והבלבול שנעשה בין שליטה למוסריות. בתארו את תהליך החיול משתמש האנטרופולוג אייל בן ארי במטאפורת המכונה. הצבא מלמד אנשים שליטה כדי שיהיה קל לשלוט בהם, הוא רוצה לבנות מכונה משומנת היטב, כל חלק יודע את מקומו במערכת. הנשק הוא אחד המאפיינים הבולטים של אלמנט השליטה. החייל לומד לשלוט בנשק, ובכך לשלוט ביצריו. הנשק מסמל את העוצמה האינסופית והחייל נדרש לרסנו ובכך הוא בעצם מטמיע את מושג השליטה לתוך מושג המוסר. התשובה של אדם היא דוגמא נפלאה לסימבוליות של השליטה בנשק והקישור שנעשה בינה לבין מוסריות.

אני ממשיך וחופר בשאלות ובתשובות ועדיין נותרת שאלה. האם ה"דיאלוג" הזה משרת עוד משהו שיש לו ערך משפר מציאות בעבור אדם, מוחמד, או הקורא? אין לי תשובה.

איך למות למען ארץ ישראל (השלמה)

בכביש מנחם בגין בירושלים יש גוש אדמה שהוקף בבטון. משני צידיו עוברים הנתיבים. בתוכו ספון יהודי שרגע לפני שנפח את נשמתו לא האמין בחלומותיו הפרועים ביותר (האם למתים יש חלומות?) ששנים רבות אחרי שיהפוך לזבל אורגני ותפרח נשמתו ותנחת על צב יבשה ילחמו על חייו אברכים, ישרפו צמיגים, ישליכו חיתולים מלאי צואה, ויעשו בוקה ומבולקה עד כדי הזזת הכביש, והקפאת רגבי האדמה, ולכידתה של טיפת הכלום בין הנתיבים.

כך נח לו השום דבר שהוא הקבר, עוצר אדמה אמיתית מלכת, והופך לי את האדמה בפנים. ואני חושב על איזו דרך מצויינת זו לקבוע אדמה כשלך. שהרי מתים לא זזים, לא עוברים דירה, לא חווים משברים אידאולוגים. הם לא רוצים לשפר את איכות המוות ולהגדיל את הקבר. המתים הם התחייבות על שטח שאי אפשר להזיז.

מה שמביא אותנו לשאלה האמיתית. איך זה ייתכן שקהילת המתנחלים לא עושה שימוש טוב יותר בעניין הקברים? איך מועצת ישע לא חשבה על הפתרון הגאוני? הרי קבר הוא ההתנחלות האוליטימטיבית. שלחו את כל המתים להיקבר בשטחים, הביאוהם מירושלים ומהמרכז, הגדילו את השטח והקטינו את אפשרות הפינוי. אם הייתי יועץ אסטרטגי במטה של מרזל, הייתי מוצא איזה רב שיתן פסק הלכה, והופ, מצווה להקבר בשטחים הכבושים. אתם רק יכולים לדמיין את הסיבוך הבירוקרטי, להתנחלות נוקדים 650 תושבים הזקוקים לפינוי, וחמשת אלפים קברים.

איך פתרנו את הסכסוך הפלסטיני עם פליטים מדארפור

פליטים: יש פליטים. איזה פחד, הם מגיעים בהמוניהם לכל מקום בעולם. פליטים מארתריאה, מסומליה, מחוף השנהב, מקניה והפופולרי שמבניהם (אל תתפסו אותי במילה אני לא באמת עוקב אחר פופולאריות בכל שנייה, והמלחמות באפריקה לא בדיוק יציבות) סודן. הם מגיעים למצרים, ואז מגיעים לארץ. אין להם איפה לישון, הם מגיעים לבתים שלכם, בגבעתיים, בתל אביב, בירושלים. כמה פליטים? כמה מאות, אולי כמה אלפים. אבל הם מגיעים. כדאי להתכונן, לאטום היטב את החלונות והבתים, להצטייד במלאי של מים מינרלים וקופסאות שימורים של גזר גמדי.

פתרון: אין פתרון. הם מגיעים ומגיעים ואין איפה לשים אותם. ממשלת ישראל יודעת שאין לה מה לעשות. היא לא יכולה לגרש אותם (מי אמר לא יכולה?), אבל היא גם לא יכולה להשאיר אותם. חס וחלילה אין לנו מספיק שחורים במדינה, אנחנו צריכים עוד כמה, ועוד לא יהודים? אז אנחנו מקבלים חלק, אבל עוד מגיעים. מה עושים? חייבים לעצור את זה. אנחנו לא יכולים באמת להשאיר אצלנו כל כך הרבה אנשים, אין לנו שום דרך להזדהות איתם. הרי הקשר שלנו הישראלים למושג הפליט הוא קלוש, מה אנחנו יודעים על פליטים?

גדר: אין גדר. ככה הם נכנסים. התקשורת הישראלית מפמפמת לנו הלוך ופמפם על כך שאין גדר בין ישראל למצרים. הגבול פרוץ. אז עד עכשיו עברו את הגבול כל מיני סוחרי סמים, סטלנים בדואים, שום דבר מזיק מדי, אבל עכשיו הפליטים מגיעים. איזה פחד, אמאל'ה, פליטים יכולים להגיע מתי שהם רוצים, איך שהם רוצים, ואין אפילו גדר מסכנה לעצור אותם. אז מי יעצור?

גבול רפיח: כבר אין ממש גבול ברפיח. פתאום, פורצים הפלסטינים את הגבול, זה שהיה פעם בשליטה ישראלית, ובורחים למצרים. לא כולם בורחים, חלק חוזרים עם מצרכים. אבל חלק בורחים, ובורחים עם נשק. לאיפה הם בורחים? לישראל כמובן, כי כמו שאמרנו אין גבול.

גדר: פתאום יש איום פלסטיני חדש, יש גדר. כי הרי מדינת ישראל לא למדה כלום מאוזו ומוזו מכפר קקרוזו, שבנו חומה על חומה עד שלא ידעו זה משכנו. אז פתאום יוצאת איזה תוכנית מגרה על גדר שתוכננה להבנות בגבול ישראל מצרים. כי אין ברירה, אתם מבינים, כל איום פלסטיני נפתר בגדר. אז התוכנית אמורה להסתיים ב2010, כל כך מוקדם? לא באמת, אבל בקרוב, צריך להתחיל לבנות. מה יקרה עם הגבול ברפיח יפרץ שוב? תוך כמה שנים ומיליארד דולר גם בחולות חלוצה תהיה גדר אמיתית.
שתי ציפורים במכה אחת: יש שתי ציפורים. האחת, פליטים. השניה, מחבלים. הגדר כל כך נפלאה, לא רק שהיא פותרת את בעיית המחבלים שנוצרה פתאום, היא גם פותרת את בעיית הפליטים. כך ישראל לא תצטרך להיתפס כלא מוסרית ולסרב לקבל את אלפי הפליטים המתדפקים על שעריה. השערים יהיו נעולים, אין עוזב ואין בא. כך הרגנו שתי ציפורים במכה, לא בדיוק שתיים, אלפי ציפורים, לא בדיוק ציפורים, אלפי בני אדם שימותו במצרים בלי שום תמיכה. יום אחד עוד יגלו שהייתה זאת ישראל שפרצה את הגבול ברפיח, שיצרה את האיום הפלסטיני, כל זאת כדי שתוכל להקים את הגדר המיוחלת וכך לפתור את בעיית הפליטים שהעיקה לה כל כך על המצפון.

שונאים את המוסלמים: הפליטים מדארפור שונאים את המוסלמים שהפכו אותם לפליטים. גם אנחנו שונאים את המוסלמים כי הם רוצים להפוך אותנו לפליטים, או ככה לפחות אנחנו מספרים לכולם.

פתרון: יש פתרון לבעיית הפליטים. הפליטים שונאים את מוסלמים. הפליטים גרים בארץ, גם אנחנו לא בדיוק מתים על מוסלמים. פליטים יודעים להלחם, הם הרי נלחמו בארצם. פתרון- נקים יחידת פליטים. זאת תהיה יחידת פליטים שצריכה למנוע מאיתנו, פליטים בפוטנציה מלהפוך לפליטים. מי יודע, עם אחוזי ההשתמטות בבורגנות הישראלית עוד יקימו פה גדוד דארפורי, אולי גם אפילו איזו התנחלות בגדה.

איזה מזל שיש גדר.

סגרו את הכיפלנד בעזה

היום חוגגים 10 שנים למלחמה בקוסובו. 78 ימי מלחמה עקובים מדם הביאו ל 3500 הרוגים, מתוכם 92 ילדים.
המספר העצום הזה הביא אותי לחשוב על עוד מלחמה שקרתה לאחרונה, זאת נמשכה 22 ימים וגבתה כ 1350 הרוגים, מתוכם לא פחות מ 400 ילדים.

הם ממש חייבים להתחיל לעשות יותר ילדים שם באירופה.  

אני התליין העזתי

"עמית היקר, שלום רב,
כותבת לך מריה חוזה, הפרופסורית שהנחתה את הכנס על הסכסוך הישראלי פלסטיני שהשתתפת בו לפני כשנתיים, אני מקווה שאתה זוכר אותי. עכשיו, אחרי שהמלחמה בעזה תמה אנו צריכים שתעזור לנו לצאת כנגד ישראל. מה שאני מבקשת הוא מאוד ספציפי, אנו צריכים את השמות של כל חייל שאתה מכיר שהרג הרבה אנשים במלחמה בעזה. אשמח אם תוכל לשאול אנשים ,אולי למצוא ארגון ישראלי שמתעסק בזה? או אפילו אולי תוכל לעזור לנו למצוא שמות בשימוש בידע מהשירות הצבאי שלך?".
"ובכן, נא חזור אלי עם כל אפשרות"
מריה.

מריה היקרה שלום רב,
"כמובן שאני זוכר אותך,
בנוגע לבקשתך, היא תפסה אותי קצת לא מוכן. חשבתי על זה כמה זמן ואחרי ששקלתי את העניינים הייטב אני לא חושב שיש דרך למצוא דבר כמו מה שאת מבקשת. לעולם לא תמצאי שמות כי אין שמות חיילים רק ממלאים פקודות, וחלקם צעירים מדי כדי להבין מה באמת הם עושים שם. אני חושב שיהיה עדיף אם תתמקדי בהחלטות שהתקבלו על ידי ראשי המדינה, אם את אלו את מבקרת".
עמית.

עמית,
"אני חוששת שאתה לא מבין את המצב. זאת האפשרות היחידה שיש לנו כדי לפעול נגד ישראל, אנחנו לא יכולים להשתמש בבתי דין בינלאומיים, גם לא בחקיקה בינלאומית בגלל שהם לא חתמו על אף אחד מהפרוטוקולים. אז, כמו שאנגליה עשתה עם דורון (הוא גנרל אני חושבת) אנחנו צריכים את השמות של האחראים של  הדבר הזה, שמות של חיילים קצינים וגנרלים. אז נוכל להתחיל לתבוע אותם בבתי דין מקומיים.
זה הפתרון היחידי.
פשוט תנסה לעשות קצת חיפושים, אני בטוחה שתצליח למצוא".
מריה.

מריה,
"אני מצטער לשמוע את דבריך ואנסה להסביר את דברי בצורה הברורה והמתחשבת ביותר. אם את רוצה שמות, אז השמות שלי יש לתת הם אהוד אולמרט, ברק, ליבני, הם האחראים. חיפוש חיילים כאלה או אחרים שעשו דברים כאלה או אחרים היא לא רק טעות אלא גם הפשטה של הסיטואציה.
המלחמה הזאת הייתה טעות, אני מסכים איתך לחלוטין, אבל ניסיון למצוא חיילים ספציפיים מראה על לא יותר מחוסר הבנה של טבעה של מלחמה.
רק בן אדם שמעולם לא היה במלחמה ינסה למצוא חיילים ספציפיים, אפילו יהיו הם קצינים לשים אותם בבית המשפט. האמת היא שרובם פשוט ממלאים פקודות, חוקים, עושים מה שאומרים להם, שרובם ילדים, שחלקם יצטער על דברים שעשה שם, חלקם יחזור לשם הרבה. את שמה את האנרגיה שלך לא רק במקום שגוי אלא גם בלתי צודק.
אם את רוצה לשים מישהו בבית משפט, שימי את המדינה כולה.
אני מצטער אך לא אוכל לעזור לך,

תודה ומלוא ההערכה".
עמית.