הכלה – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: קו 480 לתל אביב

הוא יושב לידי ומשחק בעצבנות בטלפון חכם אך מרוט. אני מניח את הספר כדי לבהות בחלון והוא מנסה בלי הרבה כבוד עצמי להמרח ולקרוא את השם שעל העטיפה (בזעיר ענפין של ירמי פינקוס, ספר אדיר).
אתה יכול לעזור לי שניה? הוא מבקש, אני מהנהן. כל המושבים שמסביבי מתעוררים.
ככה זה בנסיעות הערב השקטות לתל אביב, שיחה של אחד היא נחלתם של אחרים. אני לדוגמא, יודע שזאת שמאחורי – ככל הנראה דתייה לאומית בשנות השלושים (אני מבטיח לעצמי לבחון את העניין בדרך החוצה) – נמצאת בדרך לדייט ראשון בתל אביב. אני יודע גם שהבחור משך אותה כבר כמה שבועות ושהיא זאת שנדרשה לבחור את המקום (הייתי רוצה לציין בפניה שמקס ברנר ברוטשילד זאת בחירה נוראית לדייט, אבל אני שומר את זה לעצמי). היא לא נותנת אמון גדול בערב. גם אני למען האמת לא נותן אמון גדול וגם החברה שהיא מדברת איתה בטלפון שמנסה (כך אני מפרש לפי ההסברים המפורטים שהיא מספקת לאותה אחת מהצד השני) להכין אותה כבר לאכזבה. בכלל, לנסוע נסיעה בינעירונית לדייט היא הימור גדול מדי לדעתי, במיוחד כשאת בחורה דתייה שככל הנראה לא תגמור בביתו של המיועד. פשוט חשיבה אסטרטגית רעה. הארכה מיותרת של קוקטייל הסיפוק וההחמצה של אחרי דייט ראשון לנסיעת אוטובוס שלמה.
מרפק של לחץ מזרז אותי. אתה יכול לבדוק לי כמה יצא בית״ר?
אני פותח את הטלפון ומחפש.
סליחה שאני מטריד אותך ככה, הוא מתנצל באושר, הטלפון שלי פשוט לא עובד.
אין בעייה, אני אומר, גם הטלפון שלי לא נענה למשימה בשמחה מיוחדת.
3-2 לבית״ר, אני מציין את התוצאה שאני בטוח שהוא כבר ידע וביחד אנחנו בוחנים את שאר חדשות הספורט. הפועל נצחה אתמול את תל אביב, הוא שבע רצון, יצרנו אחווה.
אתה עובד בירושלים? הוא שואל.
לומד.
מה לומד?
פסיכולוגיה.
פסיכולוגיה! הוא נרעש. ממולל את המילה. הרבה הכלה, חוזר ואומר כמה פעמים.
השימוש במילה הכלה משעשע אותי. לא פסיכולוגיה כזאת, אני אומר, פסיכולוגיה חברתית.
אה, הוא מנסה לעכל אך נכשל, בכל זאת…הכלה זה קשה. אבל האוניברסיטה זאת חממה, חיים טובים.
כן , אני עונה
תאמין לי חממה. אתה לא יודע עד כמה.
כן,
תאמין לי אני יודע.
מה אתה עושה?
אני? מורה להיסטוריה באור יהודה. כיתות קשות.. ז׳, ח׳ אתה לא תאמין.
הרבה הכלה, אני אומר בחצי הומור.
הרבה הרבה הכלה, הוא מתרגש. כל הכבוד לך!
כל הכבוד לך! אני עונה, זה מה שיצא לי.
הוא מחייך לעצמו, האוטובוס מגיע לתחנה ואני מעדיף לנצל את הקימה כדי לעזוב אותו ולבחון את זאת שמאחורי, כצפוי דתייה לאומית, ההכנה לדייט ניכרת היטב, היא מביטה בי במבט שיש רק לאנשים שמכירים אחד את השני הרבה הרבה זמן.

7 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

גם לסוסים יש מנהיגים – פגישות בלתי מתוכננות

המקום: בקתת עץ ליד שדה בוקר

הוא עובר לידנו ומחזיק שני סוסים קשורים זה לזה בחבל. מאיפה אתם? שואל. מתל אביב, אני עונה. הוא מרים גבה (או שאני מדמיין). מאיפה אתה, אני מחזיר בהתרסה, משהו מביך אותי תמיד בתשובת התל אביב (לפעמים אני אפילו מוסיף "אבל במקור מירושלים" כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד).
אני משדה בוקר, הוא עונה וממשיך בלי שהתבקש. אני מנהל פה את החווה, אבל היום זה היום האחרון שלי. מחר אני לוקח איתי את הסוסים לתמיד.
למה?
אני פותח שם חוות רכיבה לזוגות, הוא מחייך במלוא משמעות כמי שמציע לי ולזוגתי סיבוב. אני מתעלם. עוזב לתמיד, הוא חוזר ומדגיש לעצמו.
אחד הסוסים מקפיץ לו את הכובע עם הראש והוא מרגיע אותו ביא יא גרמני.  אני מציין זאת לעצמי ותוהה האם סוגיית ״המאיפה אתה״ חשובה לו יותר כי הוא לא ישראלי, מעין התנשאות מקומית שנולדת מחוסר מדומה. מצד שני, כל מי שפגשנו כאן מיד שאל מאיפה אנחנו, כולם הרימו גבה (או כך לפחות כך ניתחתי).
יהיה להם קשה, הוא אומר.
למי?
לסוסים?
איזה?
אלה שנשארים. הלכה להם המנהיגה, הוא מתעכב ומביט על הסוס הזכר, המנהיגה והסגן שלה, הוא מצביע עליו. משום מה הרבה פחות משכנע כשהוא מדבר עליו.
לא ידעתי שלסוסים יש מנהיגים.
בטח, הוא מצחקק לעצמו.
מה הופך סוס למנהיג?
אותו דבר שהופך בני אדם למנהיגים. כשרון טבעי. לכם יש סדנאות מנהיגות, הוא קובע, ואני לא יודע אם הוא מייחס אותנו לקבוצת בני האדם, הישראלים, התל אביביים, אבל לא שואל. אצל סוסים זה בא טבעי. מנהיגה זאת מנהיגה, הוא מלטף לה את הפוני בחיבה.
מאוט קשה הולך להיות, מאוט קשה.
מאוד קשה למי?
לסוסים, בלי מנהיג זה מאוט קשה.
ספר לי אני אומר, מחייך, מנסה לראות אם הוא בצד שלי.
הוא מביט בי ועוזב.

4 תגובות

מתויק תחת כללי

הסימן שמעריב מת (הערת המחבר- נכתב כמה חודשים לפני שהוא באמת מת)

קשה לי לבשר על מותו של מעריב, גם כי בעוונותי הוא היה לי למקום עבודה. אומנם מקום עבודה אנוכי ונצלני, אך בכל זאת מקום עבודה. ספינה טובעת שמספר אנשים טובים מגרדים בציפורניהם את דפנותיה בנסיון נואש לשרוד, כשעדת כרישים נוגסת בבשרם ושולה אותם מטה. למרות הכל, הכימיה של הרגש משאירה לי פינה חמה. אולי בשל כך דווקא אני הוא זה שמבכה כאן את המיתה.

אתמול היה יומו האחרון. גופתו מפרפרת, לכודה במתקני עיתונים ממתכת. מוטחת על דלתות קשישים שזוכרים לה ימים טובים. מועברת מטייקון לטייקון כבדל סיגריה דועך, צוברת חובות, מנצלת עובדים, משחקת עם עובדיה בכיסאות מוזיקליים. יואב צור עובר לכאן, איתן מרקוביץ עובר לשם, מורידים מדור, מחזירים, מאחדים, ירושה של חולה סופני שכל מי שנמצא בו מנסה לגנוב קצת רכוש לפני שימות.

איך אני יודע שהוא מת? לא בגלל החובות הבלתי נתפסים שהולכים וגדלים, המשרדים שלאט מצמצמים את קומותיהם, בית הדפוס שנסגר, הפיטורים, הגדלת הפרילנסים לכמות בלתי נתפסת, אלו היו רק סימנים. קראתי על זה אתמול בידיעה, שפורסמה, למרבה השעשוע, דווקא במעריב. ההודעה הופיעה תחת הכותרת – קללת ההתנתקות – יד המקרה או קונספירציה התאריך: ה-26 ליולי 2012, שעת הפטירה 12:43.

לכאורה מדובר בכתבה תמימה. מטומטמת להחריד אומנם, דיבתית ומעלה תרעומת, אך תמימה. סקירה עובדתית של הקללה החלה על כל המעורבים בהתנתקות מעזה, החל מאריק שרון, המשך בדן חלוץ ומשה קצב וכלה באהוד אולמרט. בעצם מדובר בהודעת מוות בטרם עת, של חולה סופני אחוז שגעון שזו הייתה לו קריאת החיים האחרונה.

כך היא נפתחת: ״מתברר שבמהלך השנים האחרונות, הרבה אנשים שהיו מעורבים בתהליך ההתנתקות, לא המשיכו במסלול חייהם הרגיל. הרבה גורמים בימין טענו אף בעבר כי הטילו קללה על המעורבים, כשלפחות חלקם , פשוט מצאו את עצמם הן מבחינה בריאותית והן מבחינת הקריירה שלהם, במסלול אחר מאשר תיכננו״.

כותב הכתבה, NRG מעריב. החולה לא מסתתר, ולמה לו? כבודו רמוס, נמוך יותר משל כל כתב בריא. למה לו לבייש מישהו, כשהוא במילא בדרכו אל העפר.

מישהו כתב את הדברים. מישהו אחר החליט לפרסם. היה ברור שמדובר בפשיטת רגל מקצועית, אבל הכבוד העצמי הוא כבוד של חולה סופני שמשתין כבר בפלסטיק, שרוצה רק קהל להגיד את מילותיו האחרונות. עכוזו הצנום חשוף לקהל הטוקבקיסטים שלו כשרון מיוחד לזרום לכל פיסת בשר מרקיבה. והם זרמו, 341 הזויים שהתרבו כמו רימות ומצאו את התוכן כקרקע פורה להשרצה.

היה ברור שהדברים הם דברים של גופה. 341 הזויים חוגגים על שלד שאין נפש דולקת בתוכו. ואני רותח. איפה היו הרופאים? למה אף אחד לא הזריק איזו תרופה? למה צריך לראות אותו ככה לפני שילך? עיתונים תפקידם להגן על כתביהם, לא לשים את עצמם במקומם. מעריב הוא לא עיתון, הוא גופה, שעליה עומדים כמה אנשים ומחכים ליום שבו הרקבון יחזיר אותם לרצפה.

3 תגובות

מתויק תחת כללי

הספר הקדוש ביותר בירושלים

בלילות חסרי תקווה כמו זה כדאי לעקוף את כל פתרונות הסרק ולעבור הישר אל הליבה. הוא ניגש ושולף מהמדף את התנ"ך הירושלמי, ספר כל הספרים, תיכופוניסט אלף תשע מאות תשעים וחמש, ספר הטלפונים של כל התיכונים בירושלים, מאגר נתונים שרק אלוהי המועצה הפדגוגית יודע מי אסף. אוצר עירוני, מסוג התענוגות שנער חולמני ואובססיבי לפרטים כמוהו לא האמין שקיימים בחינם. כולו שמות ומספרים, גרעיני פנטזיה, וגישה בלתי מוגבלת לחיים של כל אלה שלא החליף איתם מילה, יש לומר איתן, כל בנות העיר ומושאי ההערצה שאת שמן שינן ולמד במשך כל התיכון. שמות שמתגלגלים על הלשון, הרשפיות והקלייניות והמנצוריות שרק הקלדתם היא סוג של שירה, ובעיקר מפת פריסת הכיתות השונות בבתי הספר והיכולת לדמיין את הדינאמיקה בתוכן רק בזכות השמות והפרצופים שהכיר כי בירושלים הוא מכיר את כולם. הוא אוהב את הספר הזה יותר מכל הספרים, יותר מכל הבורחסים שהזיל עליהם ריר בגיל ההתבגרות. הדפים המצהיבים האלה מצליחים להוציא ממנו רגש ששום דבר לא מצליח לחלצו.

הוא מרים אותו לאפו ושואף את הניחוח היבש, כמה טוב להריח ספרים, לפעמים הוא חושב שרק בגלל זה הוא אוהב אותם כל כך.

ידיו מלטפות את העטיפה הרכה שאוזניה התחמרו, פותחות את הספר הישן ומדפדפות בו. ליד"ה, יא' 2, היו בכיתה הזאת המון מציאות. הייתה את הגבוהה השברירית עם העור הלבן והמשקפיים, יעל קורץ, תמיד חשב שתהיה מושלמת בשבילו. פעם זכר את הטלפון שלה בעל פה, עכשיו נשאר רק השם, לידו מסומן איקס קטן, וליד השש של רחביה, אולי בקעה, הוא הוסיף כבר את החמש שנוסף למספר כמה שנים לאחר מיכן, מה שאומר שניסה את המספר בעבר. אצבעו משייפת את הרשימה מטה, מדפיסה מעט ממנה על עצמה. הוא גורס את הדפים האלה עד עפר באצבעותיו. הכיתה הזאת כמעט הסתיימה מבחינתו, רק רות אחת נשארה, רותי, הוא לא זוכר ממנה דבר. אם היה ניגש למחשב אולי היה יכול לחפש אותה, למצוא עליה כמה דברים לפני שמתקשר, אבל ככה הוא אוהב את זה, נקי מתחרות, מאינפורמציה, לתת לשאריות הדמיון להפעיל את קסמן.

מספר טלפון שמתחיל בשמונה, שמונה זה קל, שמונה זה מאיפה שהוא בא, לשמונה מוסיפים תמיד חמש. רות בבקוק, איזה מן שם זה, הוא לא זוכר שאפילו שמע אותו, ועוד מפסגת זאב? השכונה שלו? לא יתכן. היה אולי כדאי לפשפש בערימות הפתקים, למצוא כמה חברים מהיסודי שיתנו לו עליה קצת חומר רקע. מחקר. הוא מנסה לחשוב איפה יהיה כדאי להתחיל לחפש אך יודע שאין טעם, כל מה שנשאר מאילו הם רק מספרים שאין להם יעד, אף אחד לא נותר בשכונה.

הוא מרים את הטלפון, התקווה מרפרפת בחולשתה, שולה ניצולים, מדמיין אותם צפים שנים ארוכות על קרש לבד, עורם פריך שערם מדובלל, שבויים בראשם. גם אם ינצלו, השיגעון כבר במילא איכל את שפיותם. חוזר אל רותי היקרה, חולץ את העט הכחול מהפקק ומוסיף את החמש אל השמונה. איזה מספר טלפון! כמו שירה, חמש שמונה שלוש ארבע אפס אפס שבע. הג'יימס בונדית האחרונה של פסגת זאב, מתבצרת בימים, בלילות תרה אחר ניצולים, מישהו שיוציא אותה מהתופת וירכב איתה אל האופק. תתרכז ציבי תתרכז, הרגע הגדול הגיע. השפופרת ליד, והמספר מתנגן, התעכבות קלה על השבע, הטלפון מצלצל, מישהו מהצד השני מרים את השפופרת, לא אומר דבר.

רות, הוא קורא בהתרגשות, זאת את?

שתיקה,

סוף סוף מישהו בצד השני, הוא מעז ואומר. אולי הגזים. קול השפופרת המונחת על כנה נשמע בצד השני ואחריו מיד שלושת הצלילים הצורמים של הניתוק.

הוא שוב מחייג, כולו כוונה, אך כבר בשבע פוגש את קול הניתוק שאורב לו מהצד השני. לפעמים נראה לו שהטלפון הוא זה שמתנכל אליו.

הוא לא ימצא בעיר הזאת אף אחד. הוא נותר בה לבד.

2 תגובות

מתויק תחת כללי

איש העכביש ירושלמי

הוא היה תלוי שם מתחילת הלילה בלי שאף אחד יבחין. מי באמת מסתכל לחפש אם מישהו נח על כפות התמרים של כיכר ספרא. מה הוא ספיידרמן? ובכלל, ספיידרמן בירושלים, מה יש לו לעשות? בקושי חצי בניין יש בעיר הזאת, והוא יצטרך כמו קוף לטפס על עצים (שגם מהם אין מספיק מאז שקיצצו את תקציב הגננות), זברות וקלאוסים ישליכו עליו אבנים בגלל הבגדים הצמודים מדי, יסבול מחוסר הכרה, יקבר בבירוקרטיה במלחמתו נגד הפשע, בפקידים חסרי עניין, בחוק שאין לו סדר, יעבור למרכז.

6 תגובות

מתויק תחת פולקלור חג'ג'י

ערבים הם אותם ערבים והים אותו ים

טור שכתבתי היום בהארץ על נאום ההספד של ביבי את יצחק שמיר.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1747338

השארת תגובה

מתויק תחת כללי

הקשר בין "ספיירדמן המופלא" למרכזיותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקשורת העולמית

חמישה ימים מהיום (ה-5 ביולי), לאחר המתנה ארוכה, יוצא סוף סוף לאקרנים "ספיידרמן המופלא". הסרט מאפס את סדרת ספיידרמן שרק לפני כמה שנים סיימה את גלגולה, ובכך מחליף את פיטר פרקר החנון שהכרתי ואהבתי, באחד אחר שנראה טיפה פחות חנון אבל גם איתו אני מניח שאסתדר. הסרט מצטרף למגמת האיפוסים וסרטי ההמשך השונים שמאפיינת כל כך את הקולנוע הפופולארי של השנים האחרונות. הסיבה למגמה ברורה, הקולנוענים בהוליווד משתמשים בכלל שזכה אצל מתקלטי החתונות בשם "כלל הדודה", שאומר – אם הדודה לא מכירה את השיר היא לא תעלה על הרחבה. המסקנה פשוטה, ההיכרות המוקדמת של אנשים עם סיפור המעשה יוצרת מחויבות רגשית, שאותה אפשר בקלות לתרגם למכירות.

נסתרות ועקלקלות הן הדרכים שבהם מידע חדש נקלט, מקבל עיבוד והופך לחיבה. הוליווד כבר שנים היא מפעל שרטוט למפות טובות יותר ופחות שמנסות למצוא את דרך המלך אל הקונצנזוס. ישנם כמובן כמה סימני דרך ברורים (גיבורים שקל לאהוב, ציצים) אבל בסך הכל קל מאוד להאבד באיזורי הפספוס. כאן נכנסים לתפקיד סרטים או ספרים שבעבר כבר מצאו את דרך המלך. הציבור אוהב את ספיידרמן, הוא עיכל ולעס את קורי העכביש, החנוניות המתחכמת ומשפטי המטאפיזיקה רבי המשמעות ("עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה") ואמר כי טוב, אז למה לא לבחור שוב בדיוק באותו המסלול?

 כמו לסרטי גיבורים בטייץ גם לסכסוכים יש רייטינג, ולסכסוך הישראלי פלסטיני, רייטינג גבוה במיוחד. מחקר של אלעד שגב ומנחם בלונדהיים שפורסם בשנת 2010 מראה בבירור את מרכזיותו של הסכסוך במדיה העולמית. אנחנו בדרך כלל בוחנים את חשיבות הסכסכוך המקומי ככזה שמייצג עניין בעבור שלושת הדתות, לפעמים אף מפריזים ומשתמשים בפמפום היהודי של טבור העולם. אני מעוניין להאיר זווית נוספת לסיבה שבגינה הסכסוך הישראלי זוכה לעניין תקשורתי כה גדול בעולם, והיא העובדה שכמו בספיידרמן כך בביבי, העולם כולו ראה כבר את כל הפרקים הקודמים.

 הסכסוך הישראלי פופולארי כי הוא כי הוא סיקוול, הוא הסיקוול לסיפור שמכר הכי הרבה בעולם. הסיבה שאנשים פונים אל הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא שהחיבור הרגשי אל הסיפור כבר נעשה, ההבנה הקוגניטיבית של מי נגד מי עברה את העיבוד הדרוש. אומנם את הפלישתים או האמורים החליפו הפלסטינים, אבל המריונטות שמשחקות במלחמה הן אותן מריונטות. הסיפור ידוע, הדרך אל לב הקהל נכבשה כבר מזמן.

 ולכן אין מה לדאוג. בעיית רייטינג לא תהיה לנו אף פעם. במאים הולכים ובאים, טובי מגוויאר מוחלף על ידי אנדרו גרפליד והסיפור מתחיל מחדש. הציבור תמיד ירצה לקבל עוד קצת מהקרבות שאותם הכיר ואהב. אנחנו, המריונטות הישראליות והפלסטיניות, נישאים לא על גלי השנאה, כי אם על גלי הרייטינג, וכמו שאמר פרדי מרקורי, ההופעה חייבת להמשך.

תגובה אחת

מתויק תחת פוסט טראומה