הספר הקדוש ביותר בירושלים

בלילות חסרי תקווה כמו זה כדאי לעקוף את כל פתרונות הסרק ולעבור הישר אל הליבה. הוא ניגש ושולף מהמדף את התנ"ך הירושלמי, ספר כל הספרים, תיכופוניסט אלף תשע מאות תשעים וחמש, ספר הטלפונים של כל התיכונים בירושלים, מאגר נתונים שרק אלוהי המועצה הפדגוגית יודע מי אסף. אוצר עירוני, מסוג התענוגות שנער חולמני ואובססיבי לפרטים כמוהו לא האמין שקיימים בחינם. כולו שמות ומספרים, גרעיני פנטזיה, וגישה בלתי מוגבלת לחיים של כל אלה שלא החליף איתם מילה, יש לומר איתן, כל בנות העיר ומושאי ההערצה שאת שמן שינן ולמד במשך כל התיכון. שמות שמתגלגלים על הלשון, הרשפיות והקלייניות והמנצוריות שרק הקלדתם היא סוג של שירה, ובעיקר מפת פריסת הכיתות השונות בבתי הספר והיכולת לדמיין את הדינאמיקה בתוכן רק בזכות השמות והפרצופים שהכיר כי בירושלים הוא מכיר את כולם. הוא אוהב את הספר הזה יותר מכל הספרים, יותר מכל הבורחסים שהזיל עליהם ריר בגיל ההתבגרות. הדפים המצהיבים האלה מצליחים להוציא ממנו רגש ששום דבר לא מצליח לחלצו.

הוא מרים אותו לאפו ושואף את הניחוח היבש, כמה טוב להריח ספרים, לפעמים הוא חושב שרק בגלל זה הוא אוהב אותם כל כך.

ידיו מלטפות את העטיפה הרכה שאוזניה התחמרו, פותחות את הספר הישן ומדפדפות בו. ליד"ה, יא' 2, היו בכיתה הזאת המון מציאות. הייתה את הגבוהה השברירית עם העור הלבן והמשקפיים, יעל קורץ, תמיד חשב שתהיה מושלמת בשבילו. פעם זכר את הטלפון שלה בעל פה, עכשיו נשאר רק השם, לידו מסומן איקס קטן, וליד השש של רחביה, אולי בקעה, הוא הוסיף כבר את החמש שנוסף למספר כמה שנים לאחר מיכן, מה שאומר שניסה את המספר בעבר. אצבעו משייפת את הרשימה מטה, מדפיסה מעט ממנה על עצמה. הוא גורס את הדפים האלה עד עפר באצבעותיו. הכיתה הזאת כמעט הסתיימה מבחינתו, רק רות אחת נשארה, רותי, הוא לא זוכר ממנה דבר. אם היה ניגש למחשב אולי היה יכול לחפש אותה, למצוא עליה כמה דברים לפני שמתקשר, אבל ככה הוא אוהב את זה, נקי מתחרות, מאינפורמציה, לתת לשאריות הדמיון להפעיל את קסמן.

מספר טלפון שמתחיל בשמונה, שמונה זה קל, שמונה זה מאיפה שהוא בא, לשמונה מוסיפים תמיד חמש. רות בבקוק, איזה מן שם זה, הוא לא זוכר שאפילו שמע אותו, ועוד מפסגת זאב? השכונה שלו? לא יתכן. היה אולי כדאי לפשפש בערימות הפתקים, למצוא כמה חברים מהיסודי שיתנו לו עליה קצת חומר רקע. מחקר. הוא מנסה לחשוב איפה יהיה כדאי להתחיל לחפש אך יודע שאין טעם, כל מה שנשאר מאילו הם רק מספרים שאין להם יעד, אף אחד לא נותר בשכונה.

הוא מרים את הטלפון, התקווה מרפרפת בחולשתה, שולה ניצולים, מדמיין אותם צפים שנים ארוכות על קרש לבד, עורם פריך שערם מדובלל, שבויים בראשם. גם אם ינצלו, השיגעון כבר במילא איכל את שפיותם. חוזר אל רותי היקרה, חולץ את העט הכחול מהפקק ומוסיף את החמש אל השמונה. איזה מספר טלפון! כמו שירה, חמש שמונה שלוש ארבע אפס אפס שבע. הג'יימס בונדית האחרונה של פסגת זאב, מתבצרת בימים, בלילות תרה אחר ניצולים, מישהו שיוציא אותה מהתופת וירכב איתה אל האופק. תתרכז ציבי תתרכז, הרגע הגדול הגיע. השפופרת ליד, והמספר מתנגן, התעכבות קלה על השבע, הטלפון מצלצל, מישהו מהצד השני מרים את השפופרת, לא אומר דבר.

רות, הוא קורא בהתרגשות, זאת את?

שתיקה,

סוף סוף מישהו בצד השני, הוא מעז ואומר. אולי הגזים. קול השפופרת המונחת על כנה נשמע בצד השני ואחריו מיד שלושת הצלילים הצורמים של הניתוק.

הוא שוב מחייג, כולו כוונה, אך כבר בשבע פוגש את קול הניתוק שאורב לו מהצד השני. לפעמים נראה לו שהטלפון הוא זה שמתנכל אליו.

הוא לא ימצא בעיר הזאת אף אחד. הוא נותר בה לבד.

איש העכביש ירושלמי

הוא היה תלוי שם מתחילת הלילה בלי שאף אחד יבחין. מי באמת מסתכל לחפש אם מישהו נח על כפות התמרים של כיכר ספרא. מה הוא ספיידרמן? ובכלל, ספיידרמן בירושלים, מה יש לו לעשות? בקושי חצי בניין יש בעיר הזאת, והוא יצטרך כמו קוף לטפס על עצים (שגם מהם אין מספיק מאז שקיצצו את תקציב הגננות), זברות וקלאוסים ישליכו עליו אבנים בגלל הבגדים הצמודים מדי, יסבול מחוסר הכרה, יקבר בבירוקרטיה במלחמתו נגד הפשע, בפקידים חסרי עניין, בחוק שאין לו סדר, יעבור למרכז.

ערבים הם אותם ערבים והים אותו ים

טור שכתבתי היום בהארץ על נאום ההספד של ביבי את יצחק שמיר.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1747338

הקשר בין "ספיירדמן המופלא" למרכזיותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקשורת העולמית

חמישה ימים מהיום (ה-5 ביולי), לאחר המתנה ארוכה, יוצא סוף סוף לאקרנים "ספיידרמן המופלא". הסרט מאפס את סדרת ספיידרמן שרק לפני כמה שנים סיימה את גלגולה, ובכך מחליף את פיטר פרקר החנון שהכרתי ואהבתי, באחד אחר שנראה טיפה פחות חנון אבל גם איתו אני מניח שאסתדר. הסרט מצטרף למגמת האיפוסים וסרטי ההמשך השונים שמאפיינת כל כך את הקולנוע הפופולארי של השנים האחרונות. הסיבה למגמה ברורה, הקולנוענים בהוליווד משתמשים בכלל שזכה אצל מתקלטי החתונות בשם "כלל הדודה", שאומר – אם הדודה לא מכירה את השיר היא לא תעלה על הרחבה. המסקנה פשוטה, ההיכרות המוקדמת של אנשים עם סיפור המעשה יוצרת מחויבות רגשית, שאותה אפשר בקלות לתרגם למכירות.

נסתרות ועקלקלות הן הדרכים שבהם מידע חדש נקלט, מקבל עיבוד והופך לחיבה. הוליווד כבר שנים היא מפעל שרטוט למפות טובות יותר ופחות שמנסות למצוא את דרך המלך אל הקונצנזוס. ישנם כמובן כמה סימני דרך ברורים (גיבורים שקל לאהוב, ציצים) אבל בסך הכל קל מאוד להאבד באיזורי הפספוס. כאן נכנסים לתפקיד סרטים או ספרים שבעבר כבר מצאו את דרך המלך. הציבור אוהב את ספיידרמן, הוא עיכל ולעס את קורי העכביש, החנוניות המתחכמת ומשפטי המטאפיזיקה רבי המשמעות ("עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה") ואמר כי טוב, אז למה לא לבחור שוב בדיוק באותו המסלול?

 כמו לסרטי גיבורים בטייץ גם לסכסוכים יש רייטינג, ולסכסוך הישראלי פלסטיני, רייטינג גבוה במיוחד. מחקר של אלעד שגב ומנחם בלונדהיים שפורסם בשנת 2010 מראה בבירור את מרכזיותו של הסכסוך במדיה העולמית. אנחנו בדרך כלל בוחנים את חשיבות הסכסכוך המקומי ככזה שמייצג עניין בעבור שלושת הדתות, לפעמים אף מפריזים ומשתמשים בפמפום היהודי של טבור העולם. אני מעוניין להאיר זווית נוספת לסיבה שבגינה הסכסוך הישראלי זוכה לעניין תקשורתי כה גדול בעולם, והיא העובדה שכמו בספיידרמן כך בביבי, העולם כולו ראה כבר את כל הפרקים הקודמים.

 הסכסוך הישראלי פופולארי כי הוא כי הוא סיקוול, הוא הסיקוול לסיפור שמכר הכי הרבה בעולם. הסיבה שאנשים פונים אל הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא שהחיבור הרגשי אל הסיפור כבר נעשה, ההבנה הקוגניטיבית של מי נגד מי עברה את העיבוד הדרוש. אומנם את הפלישתים או האמורים החליפו הפלסטינים, אבל המריונטות שמשחקות במלחמה הן אותן מריונטות. הסיפור ידוע, הדרך אל לב הקהל נכבשה כבר מזמן.

 ולכן אין מה לדאוג. בעיית רייטינג לא תהיה לנו אף פעם. במאים הולכים ובאים, טובי מגוויאר מוחלף על ידי אנדרו גרפליד והסיפור מתחיל מחדש. הציבור תמיד ירצה לקבל עוד קצת מהקרבות שאותם הכיר ואהב. אנחנו, המריונטות הישראליות והפלסטיניות, נישאים לא על גלי השנאה, כי אם על גלי הרייטינג, וכמו שאמר פרדי מרקורי, ההופעה חייבת להמשך.

האגף לשיפור פני העיר עושה את עבודתו נאמנה

כמה אנשים הרגת עד עכשיו?

לפני כמה ימים נחשפתי לראשונה ל-Friend a Soldier. מדובר באתר שבו הגולשים יכולים לבחור חייל מרשימה ולשאול אותו כל שאלה שיחפצו. "שאל אותנו מה שתרצה", מחייכים אל הצופה צעירים בבגדי זית.

הפגישה הראשונה עם האתר קשה לעיכול משום מה. האם מדובר בתעמולה? ואם לא אז למה החיילים לובשים מדים, צובעים את הפנים ונראים כאילו הם מתכוננים לקרב (על עתידה התקשורתי של ישראל, לא פחות), כשאלו שמנהלים איתם את הדאלוג הם שמות עלומים וחסרי פנים?

 המשכתי לחפור ומצאתי את השאלה הבאה:

 מוחמד ממצרים שואל: כמה אנשים הרגת?

 עונה לו אדם, עולה ממרילנד שסיים את התואר הראשון שלו בהיסטוריה באילינוי ועלה לארץ כדי להתגייס לשריון. אדם, רק לציין, חולם להיות ג'די (על השימוש בפנטזית גיבורי מדע בדיוני כדי להתמודד עם חיי הצבא בהזדמנות אחרת).

 "מוחמד שלום, תודה על שאלתך. אני רוצה להתחיל ולומר, שבמהלך שירותי הצבאי, הדבר האחרון שרציתי הוא להיות בסיצואציה שבה אני אפילו אצטרך לשקול פגיעה במישהו אחר. ברוב המקרים, אף אחד לא רוצה להרוג או להיות חייב להרוג, אפילו במקרה של הגנה עצמית. אני זוכר שבמהלך האימונים, למדנו את כמה עוצמה יש לנשק וכיצד יש להשתמש בו במקרים ההכרחיים בלבד. גרמו לנו להבין את ההשלכות של השימוש בנשק והבנו מתי נכון ולא נכון להשתמש בו.

 באופן אישי, אני מעריך ביותר את קדושת החיים. אני מאמין כי לכל חיים יש ערך, של ישראלי, פלסטיני, יהודי מוסלמי או אחר, בלי שום קשר למי שהם או מה שעשו. לקחת חיים של בן אדם, אפילו אם הוא ביצע פשע, זה אחד מהדברים הכי לא טבעיים ולא אנושיים שנוכל לעשות. אני תמיד ראיתי את השימוש בנשק כאמצעי אחרון".

התמה הראשונה שבולטת מתוך התשובה היא הבלבול בין הרצון לבין הכרח."הדבר האחרון שרציתי היה להיות בסיטואציה שבה אצטרך לשקול להרוג", אומר אדם. הפתרון הטכני הוא קל כמובן. דווקא לאדם בחירה פשוטה יותר מלרוב החיילים – פשוט להשאר באילינוי, ובכל זאת המצב שבו הוא נמצא מוצג על ידו ככזה שנכפה עליו. שני מאפיינים יש לתשובה הזאת: הראשון הוא הצגה של הפרט בתור סמל, ארכטיפ. אדם מציג עצמו כאבטיפוס ישראלי שהגיוס נכפה עליו ולא כאדם העולה החדש שיכל להשאר בארץ האפשרויות. השנייה היא הטמעת החוקים שבחר עליו בתוך ההכרח. רק אז, כשהוא בתוך המנגנון, מתחילה הבחירה שלא לרצות להרוג.

 התמה השנייה שבולטת מתוך התשובה היא החשיבות של נושא השליטה בצבא, והבלבול שנעשה בין שליטה למוסריות. בתארו את תהליך החיול משתמש האנטרופולוג אייל בן ארי במטאפורת המכונה. הצבא מלמד אנשים שליטה כדי שיהיה קל לשלוט בהם, הוא רוצה לבנות מכונה משומנת היטב, כל חלק יודע את מקומו במערכת. הנשק הוא אחד המאפיינים הבולטים של אלמנט השליטה. החייל לומד לשלוט בנשק, ובכך לשלוט ביצריו. הנשק מסמל את העוצמה האינסופית והחייל נדרש לרסנו ובכך הוא בעצם מטמיע את מושג השליטה לתוך מושג המוסר. התשובה של אדם היא דוגמא נפלאה לסימבוליות של השליטה בנשק והקישור שנעשה בינה לבין מוסריות.

אני ממשיך וחופר בשאלות ובתשובות ועדיין נותרת שאלה. האם ה"דיאלוג" הזה משרת עוד משהו שיש לו ערך משפר מציאות בעבור אדם, מוחמד, או הקורא? אין לי תשובה.

אם אשכחך ירושלים אני כינור

הצילום מלמעלה נשלח על ידי יקירת המערכת טימור דברה, עוד ירושלמית בדימוס שכעת מנסה לפצח את קוד הריתמוס של העיר הגדולה (בתקווה לונדון בקרוב).

מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחיהם, כאילו משריץ ומתרבה בתוך הסדקים. שונאים את האור שמראה בה הכל, כל נקבובית של טינופת, הממזרים שגרים ברחובות, השתיינים חסרי הבית, כמו לטאות זבדות נחים בצידי המדרכות. את כל את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים מעוררי החימה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שעולה על גדותיו. שונאים את הפחד המשתק שאוחז בהם בכל פעם שיורדת השמש, את האלימות, את התועבה, את אובדן החופש, את התחושה שמשהו גדול מהם מכביד על כתפיהם. שונאים את אנשי הציבור, את הרבנים, את הפילנתרופים, הקבלנים תאבי הבצע. שונאים את עצמם, שונאים תל אביבים, שונאים את כל מה שהם כן, ומה שהם לא, וכל מה שהייתה יכולה להיות העיר הזאת, את התחושה שיש בה עוד משהו בעל ערך, שיש בה משהו ששווה לשמר, שונאים שאומרים שהעיר הזאת הכי חשובה בעולם, טבור העולם, שונאים את העולם, רוצים להישאר לבד רק הם והעיר כמוכה צרעת ומחלתו, להישאר רק איתה, למות איתה, להישמד ביחד איתה.

מה עוד שונאים בעיר? הקלאוסים שונאים את קצרי הרגלים, הזברות שונאות את כולם, כולם שונאים את אוחזי השקיות, את אלו שאין להם כת, כולם שונאים את שאר המדינה, בעיקר את המרכז. שונאים את בית המשפט, את העירייה, את הארנונה, שונאים בה הכל, בירושלים אין שום רגש אחר, נותרה רק שנאה. וממנה, כשמן זית הניגר מתוך גפת, מטפטפת האהבה. אהבה ממכרת, חזקה כמעט כמו השנאה.

לשחות נגד זרם הטינופת

א.

החיים פותחים לנו הזדמנויות לשנות את המציאות. להלחם בזרם כשהוא שוטף בשיא כוחו, חף מהגנות והסתרות. אז אפשר לשמוע את הקול הכללי מחרחר (הם תוקפים, הם רוצים מלחמה, הם רוצים להפר את שגרת החיים) ולהבין עד כמה הוא מטופש, מטורף, מסואב.

ב.

אני מאמין בזכות של מדינת ישראל לצבא שיגן עליה, כמו שאני מאמין בזכות של כל בן אדם פרטי להגן על עצמו. ומכיוון שאני מאמין בזכות הזאת חלה עלי בעיה קשה. מעשיו של הצבא הישראלי כל כך רעים בעיני, שלמרות שאני מאמין בתוקפו העקרוני, אני לא יכול לקחת בו חלק. ולמרות זאת התעקשתי למצוא, ולכן הוצבתי בפיקוד העורף כאחד מנקודות הקשר בין הצבא למחלקות הרווחה של הקהילה. התעקשתי ושילמתי את המחיר, כיוון שביום שישי בארבע בבוקר התקשרה אלי מישהי שלא הכרתי, ובטון שסימן מערכת יחסים שבה אני חייב משהו למישהו (שקיים רק בצבא), הקפיצה אותי לדרום בצו מיוחד לאלוף.

ג.

וכך ביליתי את הימים האחרונים. למטה. מביט מקרוב במציאות האיומה של החיים בצל הטילים. וחוזה מנגד בנהר השטנה של התעמולה הישראלית שדוחסת את אותם מסרים שוב ושוב, דרך כל ערוצי התקשורת, המחוות הסימבוליות, השיח והמילים. משפך גדול ששואב אותך לתוכו ופולט בארץ הלא נודע.

ד.

דוגמא: בכל בוקר משדר ערוץ שתיים שיעור שנותן אחד מחברי הכנסת לחבורת ילדים בשידור חי. אתמול היה זה סילבן שלום שזכה בכבוד ללמד את ילדי ישראל שיעור בציונות בערוץ המסחרי. קשה לי לתאר כמה תעמולה מטונפת נשפכה משפתיו של האיש, מתוכה נחשפו נימי המנגנון הפועם של הגזענות וההסתה. כל זאת כשבבנאר למטה מתפרסם עוד קרב טינופת באח הגדול ששליש מהאנשים שישבו צמודים למסך הטלוויזיה בערב יצפו בו. מי אמר שיש הבדל?

כמה שעות אחרי זה אני רואה שאשתו של סילבן מצייצת להיכנס להם באבי אבי.

ה.

ככה זה, הם יורים עלינו טילים ואנחנו מתגוננים, אמר לי פה מישהו. ואנחנו לא יורים עליהם? הייתי חייב להגיב. רק על מחבלים, אמר. ילד בן 14 הוא מחבל? אמרתי. אה, אז אתה כמו ההוא באח הגדול, אמר. אני לא רואה האח הגדול ולא יודע על מה אתה מדבר, אמרתי.  פציפיסט ,אמר, והתכוון, פציפיסט מסריח. אם היה אפשר לתת רגש למילה פציפיסט, היה אפשר לתרגם אותה לשנאה. מילואמניק פציפיסט בצו שמונה, זה חדש.

ו.

ובערב מתחלף מאזן שטיפת המוח, ושליש מאזרחי המדינה צופים באח הגדול, כשמתחת באנרים של פצצות שעפות, דוחסות את המידע, מתחזקות את זרם הטינופת. ואני יושב לי בבונקר מאולתר וחושב לעצמי, האם ברגעים כאלה, שבהם אני מסוגל להביט בנהר החרא ששוטף את כולנו, אני לא יודע אם נפלה בידי זכות לזהות את האמת או שמא הבנה זו רק תגדיל מאוחר יותר את האשמה.

מה נהיה

העיר כולה מדברת על תוכנית הרדיו החדשה של עופר מתן ואיתי זיו מה נהיה".

בתוכנית השבוע: למה האמריקאים לא שמים עלינו זיבי, כולל ראין עם שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, מה מתחולל בסצנה של מג'דל שמס,  חרדים  ולימודים, ולמה חובב נוסע על מדרכות?

אפשר להאזין לתוכנית כאן

החריש הראשון

לבחירה הראשונה שלי לרשימת אלבומי החרישה של 2012 אני מכניס את האלבום Tramp של Sharon Van Ettan, ניו יורקרית גמלונית עם צוואר ישר ומוטה קדימה וקול שהוא נס.

 כל הדרכים הטובות הובילו אותי לוואן-אטן. הראשונה היא מעורבותה באלבום Hospice של הAntlers ללא ספק אחד מאלבומי הקונספט המרגשים שיצאו בשנים האחרונות, השניה הוא הקשר שלה עם סולן הנשיונאל, ארון דסנר. דסנר הביא את וואן אתן לשיר איתו בפסקול הסרט Win Win, פנינת סאנדנס קלה לעיכול, ומשם הרחיק והפיק את Tramp, האלבום שלשמו התכנס החריש הנוכחי.

אחד המאפיינים המעניינים של Tramp הוא סידור כמעט אנרכי של השירים. ואן-אטן לא רוצה שתעבור איתה תהליך, היא רוצה שתרגיש הכל מהתחלה. השירים באלבום הזה לא סודרו, הם נדחסו החוצה, כמעט נפלטו, מה שהופך את היסוד המנחה לקשה לתפיסה. רק אחרי עשרות סיבובים, כך לפחות אני הרגשתי, מגיע מעין מיצוע מורכב של כל העומס לכדי משהו יחיד. אז אתה מרגיש שוואן-אטן מספרת על כל העולם בבת אחת. זרועות קיסוס שנשלחות ולופתות קירות ומושכות את עצמן מעלה, טחינה שנמרחת על צווארון ומטפטת על טינופת של עיר ואפרוחים קטנים פוערים את עיניהם בפעם הראשונה ופוגשים באלפים כמוהם דחוסים בלולים סרוחים.

פשוט תלחצו פלי ותבינו על מה אני מדבר.