כמו טוטו – פגישות בלתי מתוכננות

המקום – קלפי גן העיר, תל אביב

אני עומד מול קופסת קרטון כחולה, קלה, אוורירית, מדליקה את המחשבה שחותרת תחתי  במשך היום שאני שחקן בהצגה, חוגג את חוסר היכולת שלי להשפיע. העניינים נסגרו במקום אחר, בעמידה, כף יד מכווצת שנוחתת על זוגתה הפתוחה, מדגישה טענה כלשהי, פירורי בורקס נחים על צווארון. זה רק אני או שכל המועמדים לכנסת השמינו במהלך הבחירות?

מאחורי קופסת הקרטון הקלה – שלושה אנשים עסוקים בדפים שמתחתם. הימנית, בחורה בגילי, שיער בלונדיני מחומצן, פנים עכבריות, לק נקי ומסודר על הציפורנים, מסוג הבחורות שאתה רוצה לקחת ממנה סיכומי שיעור והיא תמיד עושה לך פרצוף. לידה אישה בגיל המעבר, קצה מבטא הונגרי, חולצת פייטים שחורה, מעט שקופה, כזאת שאפשר לראות בה את הכריות בכתפיים מציצות כמעיין שני קרני ג׳ירפה רכות. השמאלי, גבר שחום נקי למראה בסוודר אפור מתוצרת גולף (יתכן שקנה בקומה מתחת?), שיער לבן מלא מורם בג׳ל יאיר לפידי. בניגוד לנשים שיושבות מול רשימות סטנדרטיות, הוא יושב מול דף שנראה כמו לוח פיס וסופר משבצות שהושחרו. נבחר למשימה בגלל כושרו הטכני ככל הנראה.
ממלא טוטו? אני שואל. האישה המבוגרת נושפת בבוז, שלושתם לא מרימים אלי את הראש.
באתי להצביע.
נתפנה אליך עוד דקה, אחד מהם אומר, תכין בינתיים תעודת זהות.
אני נותר לעמוד, הם מתחילים לספור ביחד. כל אחד והרשימה שלו. אני שם לב שהגבר מסמן וי בכוון הפוך מהנורמלי. האם גם הם כמוני מרגישים שחקנים בתיאטרון שנכתב מראש? כרסים מכווצות בתוך חגורות עור, מקורבים, רשימות. אני זורק מבט על ילדה שניסתה לשכנע אותנו להצביע לפיד בכניסה, היא משחקת באיפון.
הם מסיימים לספור ב-76 ומרימים אלי שלושתם את המבט. 76 מה? אני שואל.
האישה מחייכת אבל לא עונה. היא אוספת את הרשיון שלי ומגישה לי מעטפה שנראית אפסית אף יותר מהקופסה שאליה תושחל. אני מביט בשלושתם ולא זז, נו! לך להצביע! היא משלחת אותי.
אני לא זז, מביט בה, מה נראה לך שאני מצביע? שואל. היא מחייכת אלי חיוך נימוסין של מי שלא שמעה את תוכן דברי, אז פונה לגבר שלידה. הספירה של הקולות זה החלק המרגש באמת, היא לוחשת באוזנו. הוא מחייך אליה חיוך קטן.

אני הולך לעמוד מאחורי הפרגוד.