אם אשכחך ירושלים אני כינור

הצילום מלמעלה נשלח על ידי יקירת המערכת טימור דברה, עוד ירושלמית בדימוס שכעת מנסה לפצח את קוד הריתמוס של העיר הגדולה (בתקווה לונדון בקרוב).

מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחיהם, כאילו משריץ ומתרבה בתוך הסדקים. שונאים את האור שמראה בה הכל, כל נקבובית של טינופת, הממזרים שגרים ברחובות, השתיינים חסרי הבית, כמו לטאות זבדות נחים בצידי המדרכות. את כל את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים מעוררי החימה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שעולה על גדותיו. שונאים את הפחד המשתק שאוחז בהם בכל פעם שיורדת השמש, את האלימות, את התועבה, את אובדן החופש, את התחושה שמשהו גדול מהם מכביד על כתפיהם. שונאים את אנשי הציבור, את הרבנים, את הפילנתרופים, הקבלנים תאבי הבצע. שונאים את עצמם, שונאים תל אביבים, שונאים את כל מה שהם כן, ומה שהם לא, וכל מה שהייתה יכולה להיות העיר הזאת, את התחושה שיש בה עוד משהו בעל ערך, שיש בה משהו ששווה לשמר, שונאים שאומרים שהעיר הזאת הכי חשובה בעולם, טבור העולם, שונאים את העולם, רוצים להישאר לבד רק הם והעיר כמוכה צרעת ומחלתו, להישאר רק איתה, למות איתה, להישמד ביחד איתה.

מה עוד שונאים בעיר? הקלאוסים שונאים את קצרי הרגלים, הזברות שונאות את כולם, כולם שונאים את אוחזי השקיות, את אלו שאין להם כת, כולם שונאים את שאר המדינה, בעיקר את המרכז. שונאים את בית המשפט, את העירייה, את הארנונה, שונאים בה הכל, בירושלים אין שום רגש אחר, נותרה רק שנאה. וממנה, כשמן זית הניגר מתוך גפת, מטפטפת האהבה. אהבה ממכרת, חזקה כמעט כמו השנאה.